אף פעם לא ידעתי שהפחד כואב כל כך

הדס בשן חשבה שהחדשות הן לא חלק מהחיים שלה ושהיא יכולה להתעלם מהמצב הבטחוני, עד שהאזעקה תפסה אותה בבית הוריה בעומר

25/08/2011
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS
» Getty Images :טילים בבאר שבע. צילום

אבא שלי נותן לי קוניאק. אני אף פעם לא שותה איתו אבל הפעם מסכימה. בתל אביב הייתי מעדיפה בירה או עראק, אבל כאן לא תל אביב. אמא שלי מדליקה לי סיגריה. עכשיו כולי מעושנת ושורפת ורועדת. זה מוזר, אלה הם דברים שבאופן מסורתי לא נהוג לעשות ליד הורים.

אני ממש ממש רוצה לבכות. מדהים עד כמה ההרגשה הזו חזקה אצלי למרות שהראש יודע שאין על מה. הרי יש יותר סיכוי למות מתאונת דרכים מאשר מטיל – אבל החיים לא מסדרים לך אזעקה עולה ויורדת בכל פעם שאתה לא מת בתאונת דרכים. החיים לא שלחו אותי למקלט עד היום.

"מה קורה?", שואל אבא שלי, וממלמל לאמא שלי שנראה לו שעל זה מדברים כשמדברים על נפגעי חרדה. אני בוכה. אני לא מגיעה להורים שלי הרבה, ואיכשהוא דווקא עכשיו הנסיבות האישיות הביאו אותי לכאן.

לעומר, המקום הטוב הזה שבשנתיים האחרונות שלח את הוריי כעשר פעמים למקלט – לא טראומתי כמו שדרות או אשדוד, אבל מספיק בשביל צירוף המילים הטעון: "לא נעים". עכשיו, אחרי שזה קרה גם לי – אני מבינה עד כמה הדחקתי. אני אוהבת את ההורים שלי אבל לא מתקשרת אליהם בכל פעם שאני קוראת באינטרנט על כיפות ברזל וצבעים אדומים, ועכשיו זה גורם לי להרגיש אשמה.

.

"עכשיו, כשכואב לי הגוף מפחד ועלבון, כל הדיבורים שמתחילים לבקוע מהטלוויזיה, נראים לי, יותר מתמיד, כמו סמול טוק כדי למלא אוויר לאנשים רועדים כמוני"

.

האמת היא שבדרך כלל אני פשוט מתעדכנת מאוחר מדי. החדשות אינן חלק קבוע מהחיים שלי. אני לא באמת מאמינה שלצפות בפרשנים פוליטיים מלאי חשיבות עצמית יעזור לי להבין מה יהיה ומתי יגמר ומי צודק וכמה אנשים ימותו סתם בסיבוב הזה. גם עכשיו, אחרי שישבתי במקלט, אני מבינה את אותו המעט. אדרבא – עכשיו, כשכואב לי הגוף מפחד ועלבון, כל הדיבורים שמתחילים לבקוע מהטלוויזיה, נראים לי, יותר מתמיד, כמו סמול טוק כדי למלא אוויר לאנשים רועדים כמוני, להרדים אותם בפטפטת עד שירדמו.

אף פעם לא ידעתי שהפחד כואב כל כך. בגוף. אולי כי הפחדים שחוויתי עד עכשיו היו יותר מזן ה"דאגות", תוצרת בית של חרדות בורגניות, התלבטויות מציקות, דרמות שמרחוק, כרגע, נראות כמו שאנשים קטנים נראים מגג של בניין גבוה. הגוף שלי מגיב למנת המציאות שהאזעקה הזו הזריקה לי עכשיו, מציאות מהסוג הגולמי ביותר: זו שאין לנו שליטה עליה.

אז אני מנסה, שוב, להכניס את הראש לפעולה. מזכירה לעצמי בכלים רציונליים, שזה הכל יחסי. שבעצם על כל החיים אין לי שליטה אמיתית, שכמו כולם גם אני בסך הכל מנסה לשרוד. גם בתל אביב. גם במהפכה החברתית הנפלאה שהרגשתי חלק ממנה, ושיהיה חטא נוראי להפסיק אותה בגלל מלחמה כל כך צפוייה. אני נלחמת בעצמי לא ליפול לקלישאה שפה בדרום חווים אמת יותר מאשר בתל אביב. זה רק שונה, זה הכל. וזה לא תמיד כואב ככה.

בבוקר, למשל, האזעקה לא הזיזה לי. לפני עשר שעות ישבתי במקלט בפעם הראשונה הרשמית בחיי (במלחמת המפרץ לא חייתי בארץ) אבל חשבתי שאני חולמת. ההורים העירו אותי עם אזעקה, העמסתי על עצמי את השמיכה ובכל הזמן לידם במקלט בעיקר חשבתי שהפעם האחרונה שהיתי בו הייתה כשעידית ואני הכרזנו על מועדון סודי בכתה ג'. "עכשיו סופרים את הנפילות" אמרה אמא שלי בחיוך מורגל, וכשזה נגמר חזרתי לישון.

.

"ואז היא מגיעה, האזעקה השלישית, תופסת אותי באמצע הרחוב. אני דופקת על דלת של שכנים שאני לא מכירה. פותח לי אדם זר, ורץ איתי מהר מהר אל המקלט שלהם שליד המטבח"

.

ואז הפעם השנייה הזו, ועכשיו, בל אחרי שהקוניאק עושה את העבודה, אני מחליטה לא לתת לכאב הזה להכתיב לי את החיים, גם לא למשך לילה אחד. "הכל בסדר" אני מסמסת לחברה בתל אביב כשאני שלושה רחובות מבית הוריי, יצאתי לטיול לשאוף אוויר ולהרגע. ואז היא מגיעה, האזעקה השלישית, תופסת אותי באמצע הרחוב. אני דופקת על דלת של שכנים שאני לא מכירה.

פותח לי אדם זר, ורץ איתי מהר מהר אל המקלט שלהם שליד המטבח. אני מצטופפת עם אשתו ההרה, ההורים המבוגרים שלהם, ושלושה ילדים קטנים. אם הייתה אופציה להתפרק הפעם, מבט אחד בקטנטנים מבטל אותה לגמרי. "איך קוראים לכם?", אני מתעניינת ומרכיבה חיוך, הכי חשוב זה לא להלחיץ אותם. סבא שלהם, מסתבר, מכיר את אבא שלי טוב. הם עבדו קצת ביחד. אנחנו סופרים נפילות, ומתקשים להאמין שהפעם זה תשע. כזה עוד לא היה לנו כאן, הם אומרים. איש אחד בבאר שבע נהרג באחד הרגעים האלה, כך נשמע מאוחר יותר בחדשות. וכשאבא שלי בא לקחת אותי הביתה, אני שוב מתחילה לבכות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה