עמוד ראשון

עמוד ראשון מתוך "כמה רחוק את מוכנה ללכת" של מאירה ברנע גולדברג שיצא לחנויות

15/08/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» כמה רחוק את מוכנה ללכת, עטיפה

"כמה רחוק את יכולה ללכת" מאת מאירה ברנע-גולדברג

בהוצאת כנרת זמורה ביתן

לבן ולבן לא יכול לגדל שחור

...אחרי כל הדברים הקשים שנאמרו, נראה כי הסערה המשפחתית סוף-סוף שככה.

נוצר רושם כאילו הוכרזה הפסקת אש זמנית ביני לבין אבי, כל עוד אשמור היטב על הכללים.

הכללים:

1. עלי לנהל שיחה מבלי להזכיר את מילות המפתח: אתיופים, אימוץ, שחור, גזענות, קושי. 2. עלי להיראות תמיד שמחה ומרוצה ולא משנה מה מצבי.

עליתי במדרגות לאטי, מתנשמת, מסרבת להיכנע לקומה השלישית והרביעית. אמנם בבניין של הורי דווקא יש מעלית, אך אני מתעקשת לעלות במדרגות, כנראה כחלק ממסע שכנוע עצמי שבעצם אני לא סובלת מהעובדה שאני גרה בקומה שלישית ללא מעלית. הנה, עובדה, גם כשיש מעלית אני מעדיפה להתעלם ממנה.

הגעתי. שלפתי באטיות את צרור המפתחות מתיקי ופתחתי את הדלת, מצפה למצוא את אמא בסלון פותרת תשבץ או עובדת מול המחשב בריכוז. אין איש בסלון. "יש מישהו בבית?" מהשירותים שמעתי קול הדחת מים. רעש של מים זורמים מהברז, טריקת דלת. אבא הופיע עם ידיים רטובות, טיפטף טיפות קטנות של מים על הרצפה, בדיוק כמו שאמא שלי שונאת, והתיישב על הספה. התיישבתי מולו. נראה כי הוא רצה לומר משהו אך התחרט. פתחתי את הטלוויזיה, משוועת למעט קולות רקע שישברו את השקט. "ערב חדש". בסיפור המרכזי של המהדורה — נער בן ארבע־עשרה שיצא לחופשה מהמוסד החינוכי שהוא לומד בו, השתכר ואנס אישה בת שלושים וחמש. "הנוער של היום..." אמרתי. "לא ייאמן. לאן נגיע? אני אומרת לך, אני ממש מפחדת. בתקופתי לא היו כל התופעות האלה. רק סיגריות, וגם לא כולם עישנו. אבל סמים ואלכוהול? זה לא היה אצלנו בבית הספר."

אבא שתק. "אני חושבת שהכול מתחיל ונגמר בבית. ההורים צריכים להיות מעורבים יותר בחינוך של הילדים. לדעת בדיוק היכן הילד נמצא, מה הוא עושה בשעות הפנאי, מי החברים שלו, עם מי הוא מסתובב. ההורים צריכים להיות יותר בבית ולא לעבוד כמו מטורפים עד תשע בערב במרדף אחר הכסף. זמן איכות עם הילד חשוב יותר מכסף, והדבר הכי חשוב הוא דוגמה אישית." הבטתי באבא. נראה שעומד לו איזה משפט על קצה הלשון. הוא התמהמה, התלבט ובסוף ירה. "כן? ומה בדיוק יצא לי ולאמא שלך מהחינוך שנתנו לך, לאחיך ולאחותך? אמא היתה איתכם כל יום בצהריים, הגישה לכם ארוחה חמה, שיחקה ושרה איתכם. נתנו לכם דוגמה אישית, וכלום לא עזר. הוא נמצא איפה שהוא נמצא, אחותך מעשנת סיגריות כמו קטר, למרות שבבית היא בחיים לא ראתה אותנו מעשנים, ואת? את הכי גרועה. הולכת לאמץ תינוק אתיופי."

תחילה לא הגבתי. הייתי המומה. שנים הוא לא הזכיר את יואב, ועוד בהקשר כזה. פניו האדימו, ופחדתי שהוא עלול לחטוף התקף לב. למרות זאת לא התאפקתי, ושאלתי בשקט, כאילו דיברתי לעצמי, "מה הקשר של יואב לכל העניין?" אבא התרומם והכה בידו על השולחן, "הכול קשור! הכול! כי אם הוא היה מקשיב לי, הוא היה בחיים היום. את מסרבת להקשיב ואת עקשנית, וללכת איתך זה כמו לדפוק את הראש בקיר!" נרתעתי מעט לאחור. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להגיד לו מה שכבר שנים רציתי להגיד. "אבא. נהג שיכור נכנס בו. התאונה היתה קשה. הוא היה יכול למות גם אם הוא היה בתוך מכונית ולא על האופנוע. לא הכול בחיים קשור בך. אולי במקום לנסות לשלוט בנו תשחרר קצת." "אני מנסה לשלוט בחיים שלך? אני? חתיכת חוצפנית. כל מה שרצית בחיים קיבלת, הכול נתנו לך." החלטתי לא לענות. מה הטעם? גם אם אנסה להסביר לו, הוא לא יבין. עשר דקות נוספות עברו עלינו בשתיקה. נראה שהוא נרגע. הווריד הקופץ שהתנפח במצח שלו התיישר. למביט מן הצד הוא נראה אדם שלֵו ורגוע. "מתי אמא חוזרת?" שאלתי. הוא הביט בשעון. "את צריכה ממנה משהו מיוחד?" עוד לא הספקתי לענות, והנורא מכול התרחש. בטלוויזיה חזרו לדבר על פרשת האונס, ועל המסך נראה, הנער האנס מובל באזיקים, פניו מטושטשים. את פרצופו לא ניתן היה לזהות, אך את מוצאו ניתן גם ניתן. מעניין שכמעט תמיד כשיש פרשה בחדשות שמעורבים בה ישראלים ממוצא אתיופי, פתאום צץ איזה כתב אתיופי המסקר את האירוע. כאילו במערכת החדשות יש מחסן סגור שיושבים בו עיתונאים ושדרים אתיופים שרק ממתינים לפשע כזה או אחר בקהילה האתיופית. אני לוקחת מיד את השלט ומנסה להעביר ערוץ, אולי הוא לא הספיק לראות, אך מפספסת באלפית השנייה. "את יודעת משהו?" הוא שואל תוך כדי פזילה לכיוון הטלוויזיה. "את צודקת. אני מרים ידיים.יותר לא אומר לך אפילו מילה בנושא האימוץ. ועכשיו אני אגיד לך משפט אחרון בנושא." אני מנסה להפסיק אותו, "אתה יודע מה? אולי נעבור נושא, אבא. לא חבל שתתעצבן?" אבל מאוחר מדי. הוא כבר עצבני. "אני לא אתעצבן," הוא עונה בעצבים. "הלוואי, אלוהים, הלוואי שתאמצי ילד אתיופי. אני מתפלל שתאמצי תינוק כזה, אבל אחר כך כשהוא יגיע לגיל ההתבגרות, ויתחילו לך כל הבעיות ותרצי להתאבד, רגע לפני שתתאבדי, תיזכרי בי, באבא שלך, ותבכי שלא הקשבת לי."




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית dushi2212 16/08/2011

    וואו נשמע מעניין, אני הולכת לחפש את הספר הזה.

בחזרה למעלה