יומן מסע

גל ברקן לקחה את הפיאט בראבו למסע אל עבר ים המלח. המהירות, גבירותיי, היא הדם הזורם בעורקים

22/09/2011
גל ברקן קבלו עדכונים מגל
  • RSS
» כבר לא זוכרת ממתי אני חולמת לנהוג את הירידות לים המלח

בוקר. מצויידת רק בתיק קטן והמחשב שלי אני יוצאת מהבית. נשיקות לילדות והבעל, וכבר אני מתרווחת לי במושב שכבר אתמול התאמתי בול בשבילי. אנחנו נוסעות לים המלח, רק אני והבראבו שלי. בראבו לשתינו.

אני לא זוכרת ממתי אני חולמת לנהוג את הירידות לים המלח. מילדות, כנראה. ים המלח סימן בשבילי תמיד את קצה העולם. בשלווה שלו, בצבעים הבלתי אפשריים ובנוכחות העצומה והברומית שלו הוא תמיד נראה לי כמו הבריחה המושלמת מההמולה של חיי היום יום. כשאבי מפיאט שאל אותי לאן הייתי רוצה לנהוג במכונית שתהיה שלי ליומיים, לא היססתי רגע לפני שאמרתי – לים המלח. אולי במקרה, ואולי כך היה צריך להיות, הנסיעה נקבעה לבסוף לתשעה באב, יום שבו השקט, המחשבות וההתכנסות פנימה מורגשים באוויר, בדיוק כמו הברום.

אבי מפיאט ממצב את עצמו כאחד האנשים החביבים עליי כשהוא מפנק אותי בדגם בראבו 120 כ"ס המאובזר בחבילת sensation. מיד תבינו למה הכוונה. הוא לוקח אותי לסיבוב קצר כדי להתחיל את הקשר ביני לבין הבראבו ברגל ימין, ומראה לי קצת מה היא מסוגל לעשות, וקצת טריקים נחמדים כמו הגנה מפני הידרדרות אחורה בשיפוע. הבראבו ואני חוזרות יחד הביתה. זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

בייב והסיטי

בבוקר למחרת, אנחנו מתחילות בנסיעה, עירוניות וחלקלקות, במוד "סיטי". ההגה קליל, ההילוכים רכים. עוד מעט נעבור לנהיגה אחרת, אבל בינתיים, הדברים הקטנים משמחים אותי. את כל המוזיקה שלי הבאתי על דיסק און קי אחד שנכנס אל תוך המערכת ומשתלב בה. השליטה במעבר השירים ובעוצמת הקול מצויה בקצות אצבעותיי הנחות על ההגה. גם לטלפון, שהתחבר ישירות למערכת השמע, אני עונה מההגה, וגם מחייגת. מתוחכם, נוח ובעיקר בטוח. Sensation, כבר אמרתי?

כביש ארבע נפתח לפנינו. התנועה דלילה ואפשר לבדוק את הביצועים של הבייב החדשה. מוציאה אותה ממוד "סיטי" ומכבידה על דוושת הגז. הבייב עפה. תענוג. בחוץ חם, חם מאד, אבל המזגן השקט מספק לי קופסה של קרירות. מדונה שרה: Don’t try to run, I can keep up with you, וככה זה, כשאני והבייב ביחד, לאף אחד אין סיכוי עלינו. מכוניות וקילומטרים נעלמים מאחורינו. עם המרחק נושרים ממני דאגות, עצב, כעס. המוזיקה היא פעימות הלב. המהירות היא הדם הזורם בעורקים.

בינתיים, אני נותנת לבייב לאחוז במושכות, לקבוע לעצמה מתי תעביר הילוך. אני מתבוננת, לומדת את התגובות שלה. כשנגיע לירידות של ים המלח כבר אכיר אותה היטב, ואז אקח את השליטה. ההגה עכשיו קשה קצת יותר, מתאים לנהיגה בדרכים בינעירוניות, התאוצות חלקות וחזקות. צריך להיזהר עם דוושת הגז. לבייב הזאת אין גבולות.

מגיע לי בראבו

המוזיקה מתנגנת בפול ווליום, הכבישים נמתחים ונשארים מאחור. העין זוכרת את מה שהראש חושב ששכח. צומת קסטינה, קרית גת, ערד. הירידות לפנינו. בשבילן באנו כל הדרך הזאת. גם אם אין מי שרואה, אני מחייכת, מגבירה את המוזיקה ולוקחת לעצמי שליטה מלאה בתיבת ההילוכים. מעכשיו, אני קובעת. בסיבובים הראשונים אני לומדת. קצת בלימה, קצת האצה, קצת הורדת הילוך. אחר כך אני מקבלת אומץ ונסיון, ואין יותר בלימה. האטה לפני הסיבוב בהורדת הילוך, כניסה לסיבוב, תאוצה ועוד הורדת הילוך. הבייב שטה בקלילות. הסיבובים נראים כמו מלכודות מוות, אבל הבייב לא מתרשמת. עם אחיזת כביש כמו שלה, אין מה לדאוג. אנחנו נהנות עכשיו. דפש מוד שרים לי: I feel you, ואני מסכימה.

לפני שתי משאיות. הבייב ואני מתוסכלות. בכל זאת, השארנו בבית אנשים אהובים. אין טעם להתפרע. אבל התסכול לא נמשך זמן רב. לפני משתרע קטע דרך ישרה, פחות או יותר, שדה הראיה רחוק, רחוק, והקו מקווקו. זה הרגע. תאוצה מהירה, חלקה, בלי מאמץ ומשאית אחת נשארת מאחור. לאחר דקותיים אני עוקפת גם את השניה. שוב אנחנו לבד. ואז, בלי אזהרה מוקדמת, נגלה הכחול הגדול מבעד לשתי גבעות צהובות. עוד מעט והגענו. עוד סיבוב, שניים, שלושה. אנחנו יורדות מטה, מטה, אל תוך השקט. עברנו את הירידות. בראבו לשתינו! הכביש מתיישר ואנחנו כבר מתקדמות בנחת אל בית המלון. אני מחזירה את השליטה לבייב. אנחנו כאן.

..

צילום: Thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה