אמרו לי ש"הוא לא ישרוד את השנה"

הצורך לעזור לאחרים נולד בי בשל היותי בת לאב, שרוב משפחתו הושמדה בשואה וסבל ממחלת לב קשה וגם בשל היות אמי אחות במקצועה. לא אשכח לעולם את הלילות בהם שמענו צעקות מחדר ההורים, כשאבי חלם שהוא בורח מהנאצים

18/11/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: נטע ענבר סבן

בילדותי לא הייתי דמות מטפלת, אלא עסוקה במשחקים ברחוב: קלאס, חבל, ג'ולות ו"פינות". בגיל ההתבגרות קראתי אינספור פעמים את הגרסה הישנה והמלאה של "נשים קטנות", עד שחיקתו של הספר. בבית העץ שבנה אבי על עץ השסק שבחצר ביתנו קראתי הרבה ספרים כמו: "החמישייה הסודית", "דנידין", "חסמב"ה" ועוד. הייתי הולכת שלוש פעמים בשבוע מרחק של חצי שעה הליכה לספרייה העירונית ומחליפה ספרים. הזדהיתי בעיקר עם דמותה של ג'ורג' מ"החמישייה הסודית", ולכלבי קראתי טימי, כמובן, כשם כלבה של ג'ורג'.

נטע ענבר סבן תינוקת עם הוריה (צילום: אלבום פרטי)

הצורך לרפא ולעזור לאחרים נולד בי בשל היותי בת לאב, שרוב משפחתו הושמדה בשואה וסבל ממחלת לב קשה וגם כיוון שאמי הייתה אחות במקצועה, כך שהצורך לרפא, לטפל ולתקן בא כנראה גם ממנה. הפחד על חייו של אבא היה אמנם מוצנע אבל קיים. ביתנו שכן ליד כביש שהוביל לבית החולים תל השומר. בכל פעם שהייתי שומעת אמבולנס, תהיתי אם אבי שוכב בתוכו. הפחד על חייו היה מוצנע, כי ביתנו היה שמח, אנרגטי ומלא במשפחה ובחברים. כל מי שנכנס לביתנו יצא ממנו עם מתנה קטנה שאבי הכין: יין מפירות העצים או ריבה שרקח, והכל באהבה ועם שמחת חיים.

נטע ענבר סבן ילדה עם הוריה (צילום: אלבום פרטי)

לאבי דב המנוח ולאמי גלילה שתזכה לחיים ארוכים היה חוסן מנטלי גבוה. לא אשכח לעולם את הלילות בהם שמענו אני ואחותי צעקות מחדר ההורים. אבי חלם שהוא בורח מהנאצים, ואני ואחותי היינו "הניצחון על הנאצים", כפי שהתבטא. הוא מיעט לדבר על אותה תקופה, ומה שהיה לו חשוב להעביר לנו זה החוסן שלו: איך קמים מהאסונות ומהחיים הקשים ובונים מחדש את החיים כמשמעותיים ושמחים. הוא סיפר שבזמן שהייתו במשך מספר שנים במרתף בוורשה הוא קפא מקור, אכל פעם בשבוע מה שמצא ומה שהחזיק אותו בחיים הייתה המחשבה שהוא חייב לשרוד כדי לספר מה קרה.

כשהייתי בת שבע נאמר לאמי שאבי חולה במחלת לב קשה ושהוא "לא ישרוד את השנה", כדברי הרופא. אמי נלחמה על חייו וכך המשכנו בחיינו. אבי היה הסנדק של בני הבכור, היחיד שהכיר מבין ששת נכדיו, וחודשים ספורים לאחר מכן חלה בסרטן ועזב אותנו.

נטע ענבר סבן בילדותה עם אחותה (צילום: אלבום פרטי)

לאחר שסיימתי ללמוד שני תארים אקדמיים בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, התקבלתי להתמחות בבית החולים גהה בו עבדתי במשך כעשר שנים. במשך שנים רבות חקרתי כדי להבין מדוע בני אדם נשארים במצב של דיכאון. בעקבות זאת פיתחתי שיטה ייחודית לטיפול משפחתי בדיכאון, שבעזרתה נחשפות 'מטרות הדיכאון' שיש למטופל או לבן משפחה אחר, וכך מצליחים המטופלים להחלים בעזרת טיפול משפחתי.

נטע ענבר סבן באירוע ההשקה של ספרה החדש - עם אמה גלילה (צילום: יהורם גלילי)

בהמשך פתחתי קליניקה פרטית, ומזה כעשר שנים אני מטפלת בהתנדבות בשיטת ארגז החול בילדי שדרות תחת יוזמתה והדרכתה של הפסיכולוגית הקלינית רינה פורת. ילדים רגישים יותר לאיום על חייהם, כיוון שהאגו שלהם חלש יותר. ממילא הם נמצאים במצב בו אינם מחליטים על חלקים רבים מחייהם והם קולטים את הפחד של המבוגרים סביבם. חרדותיהם יכולות להתבטא בפחד להירדם, חזרה להרטיב בלילה או במשך היום, חשש להמשיך במסלול החיים הרגיל והיצמדות להורים. לפעמים נכנסים הילדים לקיפאון, חוששים לזוז ממקומם, בוכים וצועקים ורוצים רק להפסיק את האיום. יש ילדים המגיבים בתופעות פיזיולוגיות אחרות כגון: גמגום, קשיי נשימה קושי לתפקד ולעתים גם התפרצויות זעם.

נטע ענבר סבן עם ספרה החדש ועם המיניאטורות (צילום: יהורם גלילי)

אני גם אמנית בתחום הפסיפס, ובילדותי למדתי את תורת החימר בסטודיו של שכנה של הוריי, קרמיקאית בשם זהר גורי, אחותו של הסופר והמשורר חיים גורי. לפני מספר שנים הכנתי בעצמי עבודות פסיפס מרהיבות כגון: שולחנות, ספסלים ותמונות. נושא הצבעוניות, השילוב והמקום שיש לכל שבר וחלק והשפעתו על התוצר הסופי ריתקו אותי. בני אדם הם פסיפס בתוך עצמם וגם ביחסים ביניהם, ואנו מורכבים מקולות שונים, לעתים בהלימה ולעתים מנוגדים, וכל אלה מרכיבים את מי שאנחנו וכך גם בלהקת אנשים.

** הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מדריכה מוסמכת בפסיכותרפיה ומטפלת משפחתית וזוגית ומחברת הספר "פסיפס אנושי" – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל" (בהוצאת "צמרת")




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה