ילדי המהפכה

אבישג רבינר על עם שיורה ובוכה, על צבר יפה בלורית ועל שינוי עצום שקורה לנו ממש כאן ועכשיו. על היום שאחרי המהפכה

03/08/2011
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» מגיע לנו יותר. אבישג רבינר. צילום: טל אטרקצי

למה אני מצפה ביום שאחרי המהפכה. כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי. בסוף הגעתי למסקנה שכולנו יודעים למה  אנחנו מצפים ומקווים מבחינה חומרית. לכן החלטתי לכתוב על השינוי הרוחני, החמקמק יותר.

עבדים היינו לפרעה במצרים ועוד מאז אנו רגילים שנוגשים בנו. מטילים עלינו מיסים, מפילים עלינו גזרות, מתחמנים אותנו, מזלזלים בנו. ומה עשינו בדרך כלל? ייללנו, גלגלנו עיניים אל השמיים, המשכנו לשאת בעול ותמיד, כמעט תמיד, פרחנו מבחינה רוחנית. עינו אותנו ואנחנו ניצחנו אותם כי שרדנו לאורך אלפי שנים בזכות האנטיליגנציה היהודית.

אז מה בעצם נשתנה? על שום מה נחוצה מהפכה והיא אפשרית דווקא היום? על שום שהנוגשים נכון ל-2011 הם אנחנו עצמנו. גילינו שאמנם רודפים אחרינו אבל הפעם מדובר בסכיזופרניה. לא מדובר עם אחר שממרר את חיינו, אנחנו במו ידינו מנסים לחנוק את עצמנו. וגם האינטיליגנציה כבר לא מה שהייתה פעם (אבל זה לדיון אחר).

יש יהודים שמאמינים שעד שלא תהיה אחווה בעם, כל עוד קיימים פילוג ושנאה, המשיח לא יגיע. גם בלי להאמין בביאת המשיח, ברור שמדינה שהקים העם היהודי (קודם כל) לעצמו, לא יתכן שתתנהל כמו שהיא מנוהלת היום. ובכל זאת עד היום לא עשינו שום מהלך אקטיביסטי בעניין.

יורים ובוכים

בימי לימודי כסטודנטית, נתקלתי במאמר שכתבה אשת תקשורת אמריקאית שביקרה בישראל. (מעניין שדווקא הוא, לצד מעטים אחרים, שרד במוחי את עשר שנות ההנקה מטשטשות החושים). אותה תיירת הבחינה בריטואל חברתי ייחודי. ישראלים, כך טענה, נפגשים בהרכבים חברתיים שונים בכדי להתלונן ולקטר על המצב הפוליטי, מדיני, חברתי כלכלי. מייללים ומקטרים, יורים ובוכים וכלום לא עושים (לא בטוח שזה מתאים אבל בשביל החרוז והאתנחתה הקומית. נגיד).

וכאן נעוץ בעיני השינוי האמיתי, כאן מסתתר אותו צבר שלמענו עזב סבא שלי את הקהילה החרדית בה גדל בפולניה, ויתר על השטרימל והשטייטעל ועלה לארץ, בכדי להקים קיבוץ ולגדל את אבא שלי, הצבר הראשון, יפה הבלורית.

אבל השנים נקפו, סבי נפטר (לשמחתו לא שרד בכדי לראות את ההפרטה, להבדיל מסבתי בת המאה) והדור של אבי, מתמוטט תחת עול הגזרות ואין פייסבוק להושיעו. ייתכן שגם לו היה, לא היו מעזים לעשות בו את אותו שי מוש מהפכני שאנחנו עושים בו היום. עובדה שדור המדבר מת במדבר ולא נכנס לארץ. היה צריך להוציא מהעם את העבדות לפני שיהיו לצברים אמיתיים. לאמריקאים לקח 200 שנה עד שבחרו נשיא בן עבדים.

יכול להיות שרק עכשיו אנחנו באמת מוכנים (כן, אנחנו יכולים!) להפסיק לקטר ולדבר ולעשות שינוי אמיתי. כזה שאינו תלוי בהנהגה, מושחתת וגם לא מושחתת, אלא בנוי על העם, על האנשים האמיתיים. יכול להיות שהילדים שלנו כבר לא ישמעו סתם קיטורים בכל מקום אליו ילכו, שכשדברים לא יראו להם הם פשוט ישנו אותם, דרך הרשתות החברתיות ובדרכים אחרות המוניות.

יכול להיות שהמהפכה הזאת היא שתציל אותנו (אני לא מגזימה) מלחזור למקומות בהם טבחו אותנו ומהם גרשו אותנו. כי אם גם אנחנו היינו ממשיכים רק לקטר, הרי שהתנועה מכאן לשם (אולי לא לפולניה, אבל קרוב) הייתה רק מתרחבת והכח שלנו כאן היה הולך ופוחת. לאויב מחוץ, לא היה צורך לחסל אותנו, היינו עושים את זה בעצמנו, מבית, באופן המוצלח ביותר.

סוסי העבודה של המשק

המהפכה הזו נועדה בשבילם, למען הילדים שלנו. השינוי המעשי העמוק דורש זמן, כן, לוקח זמן להשתחרר מהרגלי עבדות, הרגלי גולה יהודית בת אלפי שנים. לא משתגעת על ההמנון ההוא אבל פתאום ה"להיות עם חופשי בארצנו" נשמע פחות ציני. הנה קמו הרופאים, אוכלי הקוטג' ונהגי המכוניות, הנה קמו מחוסרי הדירות ואמרו "לא כצאן לטבח" (ותסלחו לי על השימוש בביטוי הזה, או שלא). "דורכים עלינו, זה כואב ואנחנו לא נוותר, אנחנו כח שתורם, אנחנו ה-כח, סוסי העבודה של המשק הישראלי  ומגיע לנו הרבה יותר".

אם השינוי הזה יחלחל, אנחנו והעולם כולו נהיה במקום אחר. אולי אני נאיבית אבל עכשיו אפשר לפתוח את זה רחב יותר. אולי גם את השלום העולמי נצליח לקיים דרך פייסבוק. שלום וירטואלי חוצה גבולות, שלום המכיל בסובלנות כלפי דתות וכתות שונות, שלום שלא מתערער נוכח הבדלי גזע ומין. אמן.

>> מתוך הבלוג של אבישג רבינר

צילומים:

Getty Images, טל אטרקצי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית מורן מישל 07/08/2011

    תמיד קולעת. התקווה היא באמת לאפשר להורים לתת לילדים עתיד כאן.
    וכן, אולי באמת בעידן הפייסבוק אפשר לחולל מהפכות כי הדין ודברים מתקיים בין אנשים ופרצופים ולא בין כסאות ותפקידים.
    שנצליח, אמן!

בחזרה למעלה