המדינה צריכה לקחת אחריות על שחרור כל העגונות

על המדינה לקבוע החלטה חד משמעית ולשחרר את כל העגונות מידי בעליהן הסרבנים, עד אז, כל מעשה שייעשה, בתחבולה או על פי חוק, כדי לשחרר עגונות, מקובל בעיני

החלטה שהתקבלה הבוקר על ידי הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול, דוד לאו, עוררה סערה בקרב הציבור: לא לקבור את אמו של סרבן גט עד שלא ייתן גט לאשתו. תכף אחזור למונח הזה "ייתן גט", אבל תחילה קצת עובדות: ההחלטה של הרב לאו הגיעה בתיאום עם בית הדין בארצות הברית וזאת על מנת ללחוץ על בנה של המנוחה לשחרר את רעייתו מהעגינות, שנמשכת למעלה מעשור וחצי, וזאת בשל תמיכת האם המנוחה במעשה הסרבנות. לא זאת ועוד שהאיש החצוף התחתן, לאחר שקיבל "היתר" שאינו מוכר על ידי הרבנות להתחתן בשנית. ואם אין במעשיו אלה מספיק חוצפה, הרי שהבן עצמו נמנע מלהגיע להשתתף במסע ההלוויה, מחשש שייעצר בהוראת בית הדין (טוב, מודה שתיבלתי את העובדות עם רגשותיי).

הרב דוד לאו, החלטה שעוררה סערה (צילום מסך)

עוד לא החלטתי אם הרב לאו פמיניסט או שההלכה כזו, אבל להכריח אדם לבחור בין כבוד אם וכבוד אשתו לבין עקשנותו הנבזית (והלא חוקית), הינו מעשה מאד פמיניסטי בעיניי. אני יודעת שמשעשע, על גבול המלחיץ, לצפות ב"סיפורה של שפחה" (בדיוק סיימתי את העונה השלישית, וואו) ולחשוב בינינו לבין עצמנו: "האם הייתי מתנגדת; אם היה בי כוחות; אם הייתי מוכנה להיות שפחה או אשת מפקד שמסרסרת אישה אחרת מפחד". ואני יודעת שכל פעם שקוראים על אישה מוסלמית אדוקה או חרדית שנכנסת למעגל האלימות, אנחנו מצקצקצים בלשון ומדמיינים אותן בכיפות אדומות.

אבל הדת היהודית אינה כזו. סיפורי התנ"ך מלמדים על נשים חזקות. ההלכה המקורית (זו שלא נגעו בה "רבנים ורבניות" עם מחשבות שחורות, סוטות ואפלות) דואגת לאישה ומכבדת אותה. ובכלל זה מכבדת את כבוד האדם וחירותו. יעידו על כך עשרות ומאות רבנים המקדשים את האישה ומסבירים לגברים מדוע כדאי להעניק לאישה יחס של מלכה, שכן אז יזכה הגבר להרגיש מלך ויזכו השניים לשלום בית.

כמובן שיש מי שמרימות (ואולי גם מרימים) גבה. נשים שלא מבינות מאיפה התעוזה של הרבנות הראשית לעצור קבורה של גופה. אך לנשים אלה אני עונה: ראשית, הרב לאו לא פסק בעצמו אלא רק התיר פסק הלכה מארה"ב בעניין הבעל. דבר שני, המטרה מקדשת את האמצעים.

נשים רבות נותרות עגונות בשל החלטת רבנות (אילוסטרציה: שאטרסטוק / ChameleonsEye)

מצברח אותי מאד לראות את התגובות להחלטה. נראה שאי אפשר לרצות כשזה נוגע לדת. א.נשים פיתחו אנטי דת שהלך וגדל עד שגם פתרון יצירתי של הרבנות הראשית למצב עגום לא מתקבל על הדעת. פתרון שניכר כי הביא להצלחה, שכן סרבן הגט וויתר והחליט לחתום על הגט ולו בכדי להביא לקבורת אמו (אם לדייק בעובדות, הוא שם פיקדון של 20 אלף שקלים להחלטה וכמובן שאהיה מסופקת, כמו אשתו, רק כשיחתום על הטפסים עצמם).

ברור שזה לא פתרון למצב כולו. נשים רבות נותרות עגונות בשל החלטת רבנות שלגבר יש סמכות מלאה לעגן את אשתו מבלי שיש לה כל אמירה בעניין. הפוך, אגב, אין הוראה כזו. אישה לא יכולה לעגן בעלה. העניין הזה של "לתת גט" מותירה את הגבר במערכת היחסים במצב של עליונות. על המדינה לקבוע החלטה חד משמעית ולשחרר, תרתי משמע, את כל העגונות מידי בעליהן הסרבנים. עד אז, כל מעשה שייעשה, בתחבולה או על פי חוק, כדי לשחרר נשים עגונות – מקובל בעיניי.

היום ניצחו 2 נשים את הפטריארכיה: האישה העגונה ששוחררה, והאם שנפטרה ותזכה לקבורה בבית ישראל.

מורן שמואלוף (צילום: בן שמואלוף)

** הכותבת היא בעלת עסק לייעוץ תקשורתי ויו"ר פורום "מקדמות שוויון מגדרי" הפועל לקידום שוויון מגדרי בכל תחומי החיים והמגזרים בישראל.