ניצחתי את הסרטן

דבורה לקתה בסרטן קטלני עם סיכויי החלמה נמוכים, אבל בחרה לנצח אותו וגם הצליחה בזכות טיפול ניסיוני ורופאה שהפכה למלאך עבורה

11/07/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. והסוף הוא סוף טוב, אמנם של סיפור עם מחלה קטלנית שנחתה עליי משום מקום ובמשך ארבע שנים נלחמתי בה בכל הכוח, אבל הסוף במקרה שלי נגמר בניצחון אמיתי: אני ניצחתי את הסרטן. לא סתם סרטן – לימפומה נון-הודג'קין הקטלנית.

דבורה גלברד אלבום פרטי

אביב שנת 2015, מיד אחרי פסח, הרגשתי מאוד עייפה. התחלתי לרזות מאוד בצורה לא מוסברת, 16 קילו בחודש וחצי. לאחר חודשיים הופיעו לי בליטות באזור החזה. בתסריט שעבר לי בראש חשבתי שמדובר בבלוטות שומן. במקרה הרע ביותר משהו שקשור בסרטן שד. מיד מיהרתי לכירורג שד והבדיקות יצאו נקיות. למרות זאת, הוא הכריח אותי לעשות ביופסיה והחשד שלו שמדובר במשהו אחר, משהו שלא חשבנו עליו, יצא מוצדק.

שיחת הטלפון הגיעה והוא קורא לי להגיע לביה"ח. שם הוא מספר לי שהתגלתה לימפומה נון-הודג'ין. הוא יושב מולי ואומר לי: "זה לא מה שחשבנו. גילינו שיש מחלת סרטן דם, מחלה מאוד קשה וקטלנית" מיד הובהלתי קומה אחת למטה להמטולוג. הבשורות גם שם לא היו טובות. הסתבר לי שהמחלה כבר מאוד מתקדמת ושאני חייבת להתחיל בבדיקות כדי לבדוק עד כמה היא כבר התפשטה. כאמור טוב זה לא היה נראה.

הבן שלי, שמוליק, שליווה אותי לכל הבדיקות, החליט שהוא צריך לבדוק אולי יש מחקר או טיפול שיכולים לסייע לי. הוא גילה בחיטוטים באינטרנט שיש מחקר שמתקיים בביה"ח רמב"ם בדיוק על המחלה שלי – Echelon 2. לא חשבתי פעמיים. אפילו שהטיפול היה ניסיוני, מבחינתי זו הייתה הזדמנות.

כך הגעתי לד"ר נועה לביא, המלאך שלי. כשקיבלה אותי אמרה לי שאני בסכנת חיים של ממש. תבינו, הגעתי במצב של מחלה מפושטת בכל הגוף – בכליה השמאלית, בכל הבטן, בכבד... והיא נלחמה בשבילי, על הכל. להכניס אותי למחקר, לסייע לי, לזרז בדיקות, לעזור במה שצריך, תמיד מחייכת. הזמן היה קריטי וכל שלושה שבועות, במשך חצי שנה, קיבלתי את הטיפול. אני יכולה בהחלט להגיד שבזכות המחקר הזה שרדתי. זו לא מחלה שמחלימים ממנה כל כך במהירות אם בכלל ואני בהחלט מרגישה בת מזל.

דבורה גלברד ואחותה פאולה. אלבום פרטי

היו תקופות בארבע השנים האלה שנשברתי. יושבת עם המשפחה בסלון הבית ומדברת עם הבן שלי. "תשמע, למה אני צריכה את זה בכלל? אולי בכלל אפסיק לטפל ולהגיד נגמר?" יצאתי למרפסת הדירה. הנכדה שלי בת ה-12 בעקבותיי, יוצאת אחריי: "סבתא, אני יותר מדי קטנה כדי להתמודד עם המוות שלך". ברגעים האלה כשאת כמעט נשברת וזה מה שאת שומעת מהנכדה שלך? עבר לי זרם חזק בכל הגוף, אמרתי שאני חייבת להילחם.

כשהייתי צעירה יותר (וגם היום) תמיד הלכתי עם הראש בקיר כדי להזיז דברים. גם כאן אמרתי שאני חייבת לנצח, המחלה לא תטפס עליי, אני אזרוק אותה מהגוף שלי. החלטתי שאני נלחמת מההתחלה ועד הסוף – חייכתי, ניסיתי לחשוב חיובי. אפילו ברגעים קשים הכרחתי את עצמי להיפגש עם חברים, ללכת לקולנוע. מי שעובר את זה יכול להבין כמה זה חשוב לא להיות סגור, לדבר בחופשיות, לשתף כדי להוריד מעצמך עול ופחדים.

אביב שנת 2019, ארבע שנים אחרי, אני נקייה. החלמתי לגמרי כנגד כל הסיכויים. הצלחתי לנצח את המחלה הארורה הזאת, מחלת סרטן קטלנית שלא מרחמת על אף אחד. תמיד דיברתי על המחלה באופן חופשי, לא התביישתי. גם כשהיה לי כיסוי ראש ושאלו אותי אם אני דתייה, אמרתי לא! לא הסתרתי ואמרתי שיש לי סרטן. גם לא הסכמתי שיגידו שאני מסכנה – אני חולה, לא מסכנה. היום אני גם לא חולה, ניצחתי את הסרטן.

*הכותבת היא דבורה גלברד, בת 73 מקריית ים.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה