עמוד ראשון

בא לעולם, ים יבשה, אשה שבורה, ספרים שיצאו לחנויות ואנחנו נותנים לכם לטעום עמוד ראשון, אל תפספסו

26/07/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

הספר: בא לעולם

מאת: מרגרט מצאנטיני

בהוצאת כנרת זמורה ביתן


מסע התקווה.

מסע התקווה... מילים ששקעו, עם רבות אחרות, בתחתית היום. קראתי אותן בבית המרקחת, מעל צנצנת זכוכית שניצבה ליד הקופה, ובה חריץ לשלשל בו כסף ותצלום של ילד מודבק בנייר דבק, מהילדים שיש להסיע הרחק לצורך ניתוח, מסע של תקווה, זהו בדיוק. אני מסובבת את ראשי על הכר, אני נושמת נשימות קולניות. אני מביטה בגופו של ג'וליאנו, הוא דומם, גוף כבד. הוא ישן כדרכו, על הבטן, ופלג גופו העליון עירום. מדי פעם נפלט מפיו גרגור, כאילו היה חיה שלווה המסלקת מעליה זבובים. תקווה, אני מהרהרת במילה הזאת, שלובשת צורה בחשכה. פניה פני אישה מבוהלת מעט, כזו שצוברת תבוסות אבל עדיין ממשיכה להיאבק על הקיום המכובד שלה. הפנים שלי הן כמו פני נערה שזקנה, שהזמן אצלה עמד מלכת מתוך נאמנות, מתוך פחד.

אני יוצאת למרפסת ומתבוננת במראות המוכרים. תריסי הבניין שמולנו מוגפים. השלט החשמלי של בית הקפה כבוי. דממת העיר שוררת כאן, אבק של קולות רחוקים. רומא ישנה. ישנות מסיבותיה, ישן גם שאונה. ישנים הפרוורים. ישן האפיפיור, נעליו האדומות ריקות.

הטלפון מצלצל מוקדם מאוד בבוקר. אני מתחלחלת לשמע הצליל, כושלת לאורך המסדרון, מן הסתם צועקת כדי להעמיד פני ערה.

"מי זה?"

נשמע רחש בשפופרת, כמו רוח הנסה בינות לענפים.

"אפשר לדבר עם ג'מה?"

האיטלקית שלו טובה, אבל המילים קצובות מדי.

"מדברת."

"ג'מה? את ג'מה?"

"ג'מה."

הוא חוזר והוגה את שמי, ועכשיו הוא גם צוחק. אני מזהה את הצחוק הצרוד הזה, הצחוק המאולץ... הוא מזנק עלי כהרף עין.

"גוֹיקו..."

הוא משתתק לרגע. "כן, גויקו שלך."

התפוצצות עצורה. ריק גדול שמתמלא בחורבות.

"גויקו שלי..." אני מגמגמת.

"בכבודו ובעצמו."

הריח שלו, הפנים שלו, השנים שלנו.

"כבר חודשים שאני מנסה לאתר אותך דרך השגרירות..."

חשבתי עליו לפני כמה ימים, ברחוב, כך פתאום הגיח מן הלא כלום, מדמותו של בחור שחלף על פני ואולי דמה לו.

אנחנו מדברים קצת: מה העניינים? מה עשית? גרתי כמה שנים בפריז ועכשיו אני שוב בבית...

"מארגנים תערוכה לזכר המצור... יש שם גם תצלומים של דייגו."

הקור של המרצפות מטפס לכפות הרגליים, נעצר בבטן.

"זאת הזדמנות."

הוא צוחק שוב כמו שצחק תמיד, בלי שמחה אמיתית, אולי כדי לנחם את העצב הקל אך הקבוע המלווה אותו.

"בואי."

"אני אחשוב על זה, כן..."

"את לא צריכה לחשוב על זה, את צריכה לבוא."

"למה?"

"כי החיים חולפים ואנחנו איתם. זוכרת?"

ברור שאני זוכרת...

"והיא צוחקת מאיתנו כמו זונה בלה וחסרת שיניים שמחכה ללקוח האחרון..."

שורות השיר של גויקו... החיים כבלדה ארוכה. כעת אני נזכרת איך נהג לגעת באפו, איך היה מועך אותו כאילו הוא עשוי שעווה רכה כשהיה מדקלם את שורות השיר האלה, שהוא כתב על קופסאות הנרות, על הידיים. אני בתחתונים, כפות רגלי יחפות. גויקו חי, הוא תמיד היה בחיים. פתאום אני שואלת את עצמי איך הצלחתי לוותר עליו בכל הזמן הזה. למה אנחנו מוותרים על אנשים טובים ומחליפים אותם באנשים שלא מעניינים אותנו, שלא טובים לנו, שפשוט נקרו בדרכנו, משחיתים את נפשנו בשקרים שלהם, מרגילים אותנו להתנהג כמו שפנים?

הספר: ים ויבשה

מאת מעין בן הגיא

הוצאת הקיבוץ המאוחד


קול מן החדר האחר. אנה מרימה את הראש מן הספר, אצבעותיה סורקות את שערה בתנועה מוכנית, שיער חום, מפוספס שיבה, נופל כבד על הכתפיים ומכסה חלק מפניה. היא שוב שומעת אותה, עכשיו ברור, קוראת לה. אנה מניחה את הספר ותוחבת את כפות רגליה לנעלי-הבית. אחר היא מדליקה את האור במסדרון ונכנסת לחדר החשוך, "אמא, מה?"

"תהפכי אותי, אני לא יכולה". היא אוחזת ביד הדקה, ואת ידה האחרת מניחה על המותן והופכת אותה. העור שלה דק כל-כך ופגיע, ומתחתיו רק עצמות בולטות, אין שום דבר רך. "לא הלכת לעבודה?"

"כבר ערב. חזרתי מהעבודה מזמן, הייתי בחדר השני. את רוצה שאקריא לך קצת?"

"אחר-כך, אני רוצה לישון".

"להדליק את המזגן?"

"לא. לא חם".

אנה מציצה בשעון, יש עוד זמן עד שתצטרך להכין את התרופה. היא מחליטה שהיום, בגלל החום, קודם-כל תקלח אותה, ומרימה את התריס של המרפסת ופותחת גם את חלון המטבח. משב-רוח קל חודר פנימה. היא מדליקה את האור במרפסת ומתיישבת. אחרי זמן-מה היא שבה ונכנסת לחדר. קלודיה שוכבת בעיניים פקוחות, לא ישנה.

"אמא, בואי נקום. הגיע הזמן להתקלח", היא מסירה ממנה את הסדין הלח מזֵיעה. אולי בכל-זאת היתה צריכה להפעיל את המזגן. היא תומכת בגבה כדי לעזור לה להזדקף לישיבה ומשחילה את כפכפי הבד על כפות הרגליים המשתלשלות מן המיטה, מתבוננת בסבך האצבעות המעוקם. גוש האצבעות קיבל צורה שונה בכל רגל. היום אחרי המקלחת תגזוז לה את הציפורניים. אסור לשכוח, אחרת הציפורניים יפצעו אותה. כל דבר פוצע אותה. היא מוצאת קילוחי דם שנקרשו, כתמים, בכפכפים ועל הסדינים. בכל יום חובשת אותה אנה מחדש, והיא מתלוננת ואומרת, "אני רוצה שתורידי לי, אני רוצה שזה לא יהיה מכוסה, ככה זה לא יעבור". והיא עונה, "אמא, אל תיגעי, ככה זה טוב, התחבושת שומרת. נוריד אותה כשהפצע יבריא". אבל קלודיה מנסה ללא הרף להיפטר מן התחבושות, ופורמת אותן, ומצליחה להתיר את הקשירה ומורטת את הקצוות לגוש של חוטים לבנים-אפורים.

"תעזרי לי", היא רוטנת.

"תני לי שתי ידיים", אומרת אנה, "בואי נקום". כפות הידיים הגדולות לופתות אותה, אולי גדלו עם השנים, כשכל השאר קטן. כפות ידיים גרומות, זרועות כתמים חומים וגלדי פצעים. אנה מושכת את קלודיה למעלה, תמיד נדמה לה שמשהו עלול להינתק, שאיזה מִפרק יפקע, ואז, בבת-אחת, ייוותרו רק כפות הידיים הגרומות אחוזות בכפות ידיה שלה. הן עומדות זו מול זו. אנה מרגישה את הדופק שלה-עצמה מכה במאמץ. "חכי, עכשיו נלך", היא משחררת יד אחת ומקרבת אליה את ההליכון. לרגע מאבדת קלודיה את שיווי-המשקל.

"תיזהרי", היא צועקת אל אנה ופחד וכעס בקולה.

"אל תדאגי, אני מחזיקה אותך. הנה ההליכון כאן". היד מובלת אל צינור הברזל ונלפתת סביבו בכוח, עד שהיא מתרוקנת מדם. "עכשיו השנייה", אומרת אנה ומזיזה מעט את ההליכון. צעד אַחַר צעד מתקדמת אמהּ. "עוד קצת. כבר אנחנו במקלחת", אומרת אנה.

קלודיה צועקת, "אנה, יותר לאט".

"אמא, הגענו, הנה המעקה".

כעת היא לוקחת את היד ומובילה אותה לעבר מוט ברזל קצר מקובע אל הקיר בשתי רצועות ברזל וברגים. קלודיה עומדת עם הפנים לקיר החרסינה הלבן, הידיים הגדולות לופתות את הצינור העגול. היא מתנשמת. "עכשיו אני אוריד את כל התחבושות", אומרת אנה.

"התחבושות האלה לא טובות. אני רוצה שלא תשימי אותן יותר, הן רק מפריעות, דֶרַאנְג' ולא נותן לפצעים לעבור", מוחה קלודיה.

"את שמעת מה דוקטור כץ אמר. הוא אמר שהן כן טובות, שהן שומרות על הפצעים". אנה עייפה והן רק בהתחלה. היא משחררת את הרצועות הלבנות בעדינות, קרוב לעור הן דבוקות והיא מושכת. דם קרוש וקרום של משחה צהובה. היא מתכופפת, גם ברגליים, מעל לקרסול, היא פורמת אותן. לפחות כאן פחות כואב לה כשהיא מסירה, מנחמת אנה את עצמה.

"עכשיו אני מפשיטה אותך", היא אומרת לאט ומתירה את כפתורי החלוק מבלי לראות את תנועותיה-שלה. החלוק רחב, אנה מריחה אותו ותולה על הקולב. התחתונים רפויים כי קלודיה רזתה. היא משלשלת אותם והם גולשים אל הרצפה. "אמא, בואי, תרימי את הרגל. עכשיו את השנייה". אמהּ רוכנת אל הקיר ואוחזת בחוזקה במעקה. "אני פותחת את הברז, את מוכנה?"

"שלא יהיה חם מדי, אנה, את שומעת". עיניה של קלודיה נעוצות בקרקעית המקלחת, "תמיד את עושה חם מדי. דוקטור כץ אמר שטוב מים פושרים".

"אמא, דוקטור כץ אמר שהמים החמים דווקא יותר טובים, את לא זוכרת שהוא תמיד אומר מים חמים?"

"את תמיד עושה מים רותחים, את יודעת כמה הרבה זה כואב בפצעים?"

"הנה, תרגישי את הזרם. המים נעימים? נכון שזה נעים?" אנה מניחה את כף ידה על הגב. הזרם החלש גולש על החזה ויורד על הגוף עד שהוא מוצא את דרכו לפתח הניקוז. כנראה הפחד שתחליק עושה אותה כל-כך עצבנית, חושבת אנה כשהיא מסבנת את העור לאט ומתבוננת באצבעות המתאדמות במאמץ על מעקה הברזל.

"נעים נכון? אין לך מה לדאוג, אמא, אני כל הזמן מחזיקה".

אחרי המקלחת שותה קלודיה קפה ובולעת את התרופה. אחר היא מבקשת לחזור ולשכב במיטה. אנה יושבת במרפסת ולוגמת מכוס התה. עכשיו המקלחת היא הדבר היחיד שאמא שלה עושה מחוץ למיטה, היא חושבת. לטייל או אפילו להסתובב קצת בבית היא כבר לא יכולה.

עד לפני שבועות אחדים הן עוד היו יוצאות. קלודיה היתה אומרת, "בואי נצא, נלך קצת ככה ברחוב", ואז היתה שואלת בכובד ראש, "מה בחוץ, יפה או חם?"

בפעם האחרונה שיצאו ביקשה שתביא לה מהארון את השמלה הכחולה. אחרי שאנה הלבישה אותה, היא התיישבה על המיטה ואנה סירקה את שערה ומשכה אותו בכוח לפקעת. זה היה לפני התספורת שמרסל עשתה לה. אחר-כך צבעה את השפתיים החיוורות באדום, ואמרה, "חכי רגע, אמא, אל תזוזי. אני יוצאת מהקווים". וקלודיה ענתה בקול כעוס, "אנה, אל תעשי צחוק. תעשי טוב, אני רוצה להיות מסודרת, כמו שצריך". אנה צחקה, "הנה, אמא, עכשיו זה בסדר", והגישה לה מראָה שתוכל לבחון את פניה. קלודיה הסתכלה באנה בחומרה, "גם לך יהיה יותר יפה אם תשימי קצת צבע". חיוך נבוך נקרש על פניה והיא אמרה, "אמא, בואי נזוז לפני שיהיה חושך. אני מוכנה". כמו תמיד ירדו במדרגות באיטיות רבה. אנה הלכה מאחור ואחזה במותנה של קלודיה, וקלודיה נשענה עליה ושלחה רגל מגששת למדרגה הבאה. על המדרכה צעדה בכוחות עצמה, ואנה שוב התפלאה על ההילוך הגאה, ועל הזקיפות שבה הצליחה להחזיק את גֵווה. במורד הרחוב חלפו על פני ספסל, שבשעות בין-ערביים התאספו סביבו מספר נשים מבוגרות. קלודיה אמרה בהתרסה, "בואי נמשיך לספסל הבא", וצעדה לפניהן זקופה אפילו יותר.

הספר: אשה שבורה

מאת סימון דה בובואר

בהוצאת כנרת זמורה ביתן


האם שעוני נעצר? לא. אבל דומה כי מחוגיו אינם מסתובבים. לא להביט בהם. לחשוב על משהו אחר, לא חשוב על מה: על היום הזה שמאחורי, יום שלֵו ושגרתי למרות רגשת הציפייה.

עדנת היקיצה. אנדרה היה מצוּנף על המיטה, מסֵכה על עיניו, ידו נשענת על הקיר בתנוחה של ילד, כאילו בחרדת שנתו היה לו צורך להיווכח ביציבות העולם. התיישבתי על קצה המיטה, הנחתי את ידי על כתפו. הוא הסיט את המסכה, חיוך הסתמן על פניו הבוהים.

"השעה שמונה."

שמתי בספרייה את המגש עם ארוחת הבוקר; נטלתי ספר שהגיע יום קודם לכן וכבר עילעלו במחציתו. איזה שעמום כל הקשקושים האלה על חוסר קומוניקציה! אם רוצים באמת ליצור קומוניקציה, מוצאים דרך לעשות זאת. לא עם כולם, כמובן, אבל עם שניים, שלושה אנשים. קורה שאני מעלימה מפני אנדרה מצבי רוח, חרטות, דאגות פעוטות; אין ספק שגם לו יש סודות קטנים, אבל בדרך כלל ידוע לנו הכול זה על זה. מזגתי לספלים תה סיני חם מאוד, שחור מאוד. שתינו אותו תוך כדי עיון בדואר; שמש יוּלי הציפה את החדר. כמה פעמים כבר ישבנו פנים אל פנים ליד השולחן הקטן הזה, לפני ספלי תה שחור מאוד, חם מאוד? ומחר שוב, ובעוד שנה, ובעוד עשר שנים... היתה לָרגע ההוא מתיקוּת של זיכרון ושמחה של הבטחה. ההיינו בני שלושים או בני שישים? שׂערו של אנדרה הלבּין בגיל צעיר: בעבר היה השלג הזה, שהדגיש את הרעננוּת הכהה של גוֹן עורו, נחשב לגנדרנות. גם כיום זו גנדרנות. עורו התקשה ונסדק, והיה כמוצר עור בלוי, אבל בחיוך על השפתיים ובעיניים נשמר האור. למרות העובדות שבאלבום התמונות פניו הצעירים מתאימים עצמם לפניו כפי שהם כיום: מבטי אינו מייחס לו שום גיל. חיים ארוכים רצופים צחוק, דמעות, כעס, חיבוקים, וידוּיים, שתיקות, התלהבוּיות, ולעתים דומה כי הזמן לא חלף. העתיד עדיין משתרע עד לאינסוף. הוא קם.

"עבודה נעימה," אמר לי.

"גם לך."

הוא לא השיב. בסוג זה של מחקרים יש בהכרח תקופות שבהן מדשדשים במקום; הוא משלים עם הדבר פחות מאשר בעבר.

פתחתי את החלון. פריז נדפה ריח של אספלט וסערת גשם, היא כרעה תחת עומס החום הקֵיצי. עקבתי במבטי אחרי אנדרה. אפשר שברגעים האלה שאני מביטה בו בהתרחקו, הוא קיים בשבילי יותר מתמיד בבהירות מסעירת לב; הצללית הגבוהה קטֵנה, ובכל פסיעה היא מתווה את דרכו חזרה; היא נעלמת, הרחוב נראה ריק, אבל למעשה זהו שדה מגנטי שישיבו אלי כאל מקומו הטבעי; ודאוּת זו מרגשת אותי עוד יותר מעצם נוכחותו.

רגע ממושך נשארתי על הגזוזטרה. מהקומה השישית שלי נגלה לפני חלק גדול מפריז, מעוֹף היונים מעל גגות הצִפחה, ואותם עציצים מזויפים, שהם למעשה ארובות. עגורנים, אדומים וצהובים — חמישה, תשעה, עשרה, אני מונה עשרה — מסתמנים על רקע השמים בזרועות הברזל שלהם; מימין נתקל מבטי בקיר מנוקב חורים קטנים: בניין חדש; אני מבחינה גם במגדלים דמויי מנסרה, בגורדי שחקים שזה מקרוב נבנו. ממתי הפך אי התנועה בבולוואר אֶדגר־קינֶה למגרש חנייה? נעוריו של הנוף הזה מזדקרים לעיני: אף על פי כן, זכור לי שפעם ראיתי אותו שונה. הייתי רוצה להעמיד זה לצד זה את שני המושגים: לפני, אחרי, לעיין בהם ולהשתומם על ההבדלים ביניהם. לא, בעצם לא. העולם נוצר לנגד עיני בהווה נצחי; אני מתרגלת במהירות כזאת לריבוי פניו שאיני חשה בהשתנותו.

על שולחני היו הכרטָסות, הנייר הלבן, הם קראו לי לעבוד; אבל המילים שריצדו במוחי הפריעו לי להתרכז. "פיליפּ יבוא הערב." כמעט חודש לא היה. נכנסתי לחדרו, שעדיין התגוללו בו ספרים, ניירות, סוודר אפור ישן, פיג'מה סגולה; החדר הזה, שלא החלטתי לשנותו מפני שאין לי זמן, אין לי כסף, מפני שאיני רוצה להאמין שפיליפ שוב איננו שייך לי. חזרתי לספרייה שזֵר ורדים רעננים ותמימים כמו חסה בישם את חללהּ. התפלאתי שדירה זו היתה עשויה אי־פעם להיראות לי שוממה. דבר לא היה חסר. מבטי ליטף את הצבעים החריפים והרכים של הכריות שהיו פזורות על הספות; הבובות הפולניות, השודדים הסלובאקים, התרנגולים הפורטוגליים עמדו במקומותיהם. "פיליפ יבוא..." הייתי אובדת עצות. עצב, אפשר לשטוף בדמעות. אבל את קוצר הרוח של השמחה, לא קל להפיג.

החלטתי ללכת לשאוף את ריח הקיץ. כושי גבוה לבוש מעיל גשם כחול מחשמֵל וחובש מגבעת לבד אפורה טיאטא את המדרכה בעצלתיים: קודם לכן היה זה אלג'יראי בצבע של חומה. בבּוּלוואר אדגר־קינה התערבתי בהמון הנשים. כיוון שכמעט אינני יוצאת עוד בבקרים, נראה לי השוק אקזוטי (שווקים כה רבים, בבקרים, מתחת לשמים כה גדולים). הישישה הקטנה דידתה מדוכן לדוכן, קווּצות שׂערה מתוחות היטב לאחור, והיא אוחזת בידית של סל ריק. בעבר לא התעניינתי בזקנים; התייחסתי אליהם כאל מתים שרגליהם עדיין נושאות אותם; עכשיו אני רואה אותם: גברים, נשים, רק במעט מבוגרים ממני. בזאת הבחנתי ביום שהיא ביקשה מהקַצב שיירים בשביל החתולים שלה. "החתולים שלה!" אמר כשיצאה. "אין לה חתולים. היא הולכת לבשל לעצמה צלי עצום!" זה הצחיק אותו, את הקצב. זה עתה אספה אשפה מתחת לדוכנים, לפני שהכושי הגבוה טיאטא הכול אל הבּיבים. להתקיים ממאה ושמונים פרנק לחודש: יותר ממיליון נמצאים במצב הזה; ושלושה מיליונים נוספים מקופחים קצת פחות.

קניתי פירות, פרחים, שוטטתי. לצאת לגמלאות מצלצל קצת כמו לצאת מכלל שימוש, המילה הפחידה אותי. מרחב זמני הפנוי החריד אותי. לא צדקתי. הזמן קצת גדול מדי על כתפי, אבל אני מסתדרת. ואיזה תענוג לחיות ללא צַווים, ללא אילוצים! לעתים אני בכל זאת מוכת תימהון. אני נזכרת במשׂרתי הראשונה, בכיתתי הראשונה, בעלי השלכת שרישרשו מתחת לרגלי בסתיו של ערי־שדה. אז נראה לי יום הפרישה — שביני ובינו הפריד פרק זמן כפול, או כמעט כפול, משנות חיי — בלתי מציאותי כמו המוות עצמו. והנה כבר עברה שנה מאז הגיע. עברתי גם גבולות אחרים, אבל מטושטשים יותר. זה נוּקשה כמו מסך ברזל.

חזרתי הביתה, התיישבתי ליד השולחן: ללא עבודה אפילו בוקר עליז זה נראה לי תפל. לקראת אחת בצהריים הפסקתי כדי לערוך את השולחן במטבח: ממש המטבח של סבתא, במילי — הייתי רוצה לראות שוב את מילי — על שולחנו הכפרי, ספסליו, כלי הנחושת, התקרה שקורותיה גלויות לעין; רק שכאן יש תנור גז במקום כיריים יצוקות, ומקרר חשמלי. (באיזו שנה הופיעו המקררים בצרפת? את שלי קניתי לפני עשר שנים, אבל זה כבר היה מצרך נפוץ. ממתי? לפני המלחמה? מיד אחריה? הנה עוד אחד מאותם דברים שאיני זוכרת עוד.)

אנדרה הגיע מאוחר, הוא הודיע לי מראש: אחרי המעבדה הוא השתתף בפגישה על מרוֹץ החימוש הגרעיני. שאלתי: "איך היה?"

"ניסחנו גילוי דעת חדש. אבל אין לי שום אשליות. לא יהיו לו הדים יותר מלקודמיו. הצרפתים מצפצפים. על החימוש הגרעיני, על הפצצה האטומית בכלל, על הכול. לפעמים מתחשק לי להסתלק למקום אחר: לקובּה, למָאלי. ברצינות, אני חולם על זה. שם אולי אפשר להביא תועלת."

"לא תוכל לעבוד יותר."

"זה לא יהיה אסון גדול."

שמתי על השולחן את החסה, את פרוסות קותל החזיר, את הגבינה, את הפירות.

"עד כדי כך אתה מיואש? זאת לא הפעם הראשונה שאתם לא מתקדמים."

"לא."

לשלושת הספרים הקודמים בסדרה "עמוד ראשון"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה