הבגידה

הלן דנמור יצרה עולם משכנע של אימה סובייטית קפואה בסיפור "הבגידה". חיים של אחרים

24/07/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
»

הבגידה- הלן דנמור

ידיעות ספרים

מאנגלית: ניצה פלד

אנדריי ואנה גרים בלנינגרד של 1952, זו ששרדה אך בקושי את מלחמת העולם השניה כדי לצעוד הישר אל עבר תור הפלאות הבא בראשותו של קומראד סטלין. אנה ואנדריי זוכרים היטב את המצור של המלחמה, את הכפור ואת הרעב, כך שלכאורה הם חשים ברי מזל, אבל רק עד שאנדריי יעשה צעד שמכל נקודת מבט אנושית יראה כמו הדבר הנכון לעשות, אלא אם כן אתה אזרח סובייטי בתקופת סטלין.

אנדריי, הבינו, הוא רופא ילדים נפלא. מעבר לעניין המקצועי הוא גם מבין לנפש הילד ולנפש הוריו ומפרש עבור הקורא כל סיטואציה רפואית באופן יבש, ברור ומעורר הערכה. כך, למשל: "בכוונה הוא משתמש במילה 'גדם'. אסור שילד ישמע לשון מכובסת, כאילו המציאות של גופו דוחה כדי לקרוא לה בשם". אנדריי לא יכול שלא לקחת על עצמו את הטיפול בגוריה, על אף שגוריה הוא בנו של וולקוב, אחד מבכירי השלטון, אלה שכולם מכירים את שמם ומעדיפים להתרחק מהם.

אנדריי יכול להיות הרופא הכי טוב בעולם, ועדיין הוא לא יצליח לעזור לגוריה כשבגופו מקנן סרטן אגרסיבי מאוד. אבל ההיגיון אינו שולט בעולם של  וולקוב, ואנדריי, לפיכך, נמצא בסכנה. אם נוסיף על כך את העובדה ששם המשפחה של אשתו הוא "לוין", הסכנה הופכת לחמורה אף יותר.

כשמבינים שמי שכתבה את "הבגידה" היא בכלל סופרת בריטית בת זמננו, מוכרחים להעריך את הלן דנמור. דנמור יצרה כאן עולם כה משכנע, שאפשר ממש להריח את האוויר הקפוא של לנינגרד ולחוש את האימה הנושבת על פניהם של אנדריי ואנה רק מפני שהם אנשים טובים שנקלעו לסיטואציה לא טובה. העולם אמנם משכנע מאוד, אך הדמויות לא תמיד משכנעות.

אנדריי מצויר כאדם מושלם, עם הקריאה המדויקת של כל סיטואציה, עם טוב הלב חסר הגבולות שלו וחוסר יכולתו לסבול צביעות. אנה היא הגרסא הנשית המצטיינת של אנדריי: גננת במעון שיודעת בדיוק איך לקדם את הילדים החלשים, מגדלת את אחיה הקטן שאמם מתה בלידתו משל היה בנה שלה על אף קשיי ההתבגרות, יודעת לתפור, לגדל ירקות ולצייר, מבשלת היטב, חברה טובה. המגרעות היחידות של הזוג הן נסיבתיות: הם לא מצליחים להיכנס להריון, אנה יהודיה, הם נקלעים למצב קשה שבו הם נהגו כשורה - זה העולם שהשתגע.

בעיית האמינות של אנדריי ואנה בולטת לנוכח דמות הנבל הנהדרת, שכּן וולקוב, האיש הרע, אינו תמיד נורא כל כך. בפסקה אחת הוא יכול לייצג רוע מוחלט ואז לייצר אינטימיות משכנעת שתגרום לקורא לחשוב שבעצם הוא דווקא בסדר, זה לא הוא, זו העבודה שלו. מעבר לכך, דנמור לא מניחה לנו לשכוח שהוא אב ובנו נתון בסכנת חיים. הוא בסך הכול משתמש באמצעים העומדים לרשותו כדי להאשים את מי שנגע בבנו במצב שאליו הגיע.

דנמור לא מאריכה מאוד בתיאורים. היא מצליחה, בעזרת שפה קרה יחסית, לייצר סיטואציות קורעות לב וקשות ממש לקריאה, כמו זו שבה על אנדריי לספר לגוריה שייאלצו לכרות את רגלו, או כמו זו שבה פורצים חיילים לביתם של אנדריי ואנה. חוסר הצדק עובר בצורה ברורה ומוסיף עוד נדבך לעולם של ברית המועצות בתחילת שנות החמישים. הוא ככל הנראה היה משכנע מעט יותר לו אנה ואנדריי היו קצת יותר אנושיים, אבל "הבגידה" עדיין כתוב טוב רוב הזמן ומייצר עולם כל כך משכנע, שמפחיד לחשוב שבאמת התקיים, שלא היה כה רחוק, שיכול להתקיים שוב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה