ביקורת הסרט: "המין החזק"

סרטים ביוגרפיים שיוצאים על אנשים בעודם בחיים, מביאים איתם הרבה פעמים, זהירות עודפת. ב״מין החזק״ זה ניכר. למרות התהייה האמביוולנטית, יש לסרט כוח

המין החזק מגולל את סיפורה של השופטת היהודייה רות ביידר גינסבורג, בחתך שנות לימודיה הראשונות והיותה רעיה ואם צעירה, שלב מוכר ומעורר הזדהות, לכל המתמרנות למיניהן. ביידר גינסבורג, שסרט תיעודי אודותיה (RBG) יצא לאקרנים בשנה שעברה, היא השופטת השנייה, שמכהנת בבית המשפט העליון של ארה״ב והפכה למודל נשי מעורר השראה, הרבה בזכות נחישות והתמסרותה יוצאי דופן, שהקנו את הישגיה.

על רקע העולם הגברי בו פעלה כל חייה ואליו היא נדרשת גם כיום, הסרט מתמקד בנקודת ההתייחסות של היותה אישה, שמצליחה להפוך את הקערה על פיה, בתחום הגדרת השוויון בין נשים לגברים עפ”י חוק.

המין החזק צילום יחצ

את קורות חייה של ביידר גינסבורג (בגילומה של פליסיטי ג׳ונס), בוחרת הבמאית והסופרת מימי לדר (קוד השתיקה) למקד בין אמצע שנות החמישים, תקופה בה תפקידיה של האישה והמצופה ממנה, צומצמו למרחב שהוגדר על ידי הממסד הגברי כ״נשי״, לסוף שנות השבעים, עת החלו מאבקי השוויון ובכללם המאבק הפמיניסטי. ביידר שהייתה אחת מתשע הנשים שלמדו בהרווארד במחלקה של 500 סטודנטים גברים, מצליחה במהלך הסרט, להשיג תיקון ראשון לחוק שמפלה נשים, על ידי הצגת מקרה בו הגבר הוא זה שמופלה לרעה באמצעות אותו החוק.

המין החזק צילום יחצ

הסרט אמנם מיושן בז׳אנר ואופני הבימוי שלו לא מרחיקי שחקים, אבל הוא מציע נקודת תצפית מעניינת. עוד לפני שהתפתחה תודעה פמיניסטית ציבורית ועוד טרם התאגדו הנשים כתנועה קולקטיבית להשגת שוויון, היו נשים שחשו את התודעה הזו באופן אינדיבידואלי ופעלו לשינוי המציאות. כלומר, אין צורך להתבסס על תאוריות פמיניסטיות, העיקרון מובנה בתוכנו מעצם היותנו נשים, שחוות את האפליה. ביידר גינסבורג, לא רק אישה, היא גם ממוצא יהודי ובנוסף, בתחילת הסרט נאבקת להשגת התואר, לא רק שלה אלא גם של בעלה, מרטין גינסבורג (ארמי האמר), משפטן צעיר שעוסק בתחום המיסוי ומתגלה אצלו מחלת הסרטן. היא שוקדת לילות כימים, בעידן בו לא היו מחשבים, ועובדת קשה מאוד ,לצד גידול שני ילדיה, בתה ובנה. כשמרטין, מבריא ומסיים את לימודיו בזכות אשתו, הדרך להצלחה סלולה לפניו. לעומת זאת, גינסבורג עצמה, שנלחמה למענו, מתקשה למצוא עבודה בגלל היותה אישה. הסרט מפגיש את הצופים גם עם שמה ודמותה של דורות׳י קניון, שופטת ואייקון פמיניסטי, שלא זכתה מספיק להכרה.

המין החזק צילום יחצ

מה שיפה בסיפור על גינסבורג, הוא האופן שבו היא מצליחה ללכד את היותה רעיה ואם לצד הישגיה המרשימים בקריירה המשפטית, נקודת מבט ייחודית לתפיסת עולם, שהסרט לוכד. גינסבורג מציגה מודל שאפתני, שהיום די מקלים בחשיבותו. אפשר גם וגם. אך לצד זה, אין מספיק קונפליקטים שיחשפו את חולשותיה. ודווקא כאן, מצטיירת דמותה, כמעט, כבלתי אנושית. אם קיים פקפוק עצמי, הוא תלוי בהישגים מקצועיים ובניצחונות, אין באמת את המקום בו כדי לכבוש את הפסגה, צריך תחילה, לכבוש גם משהו ב״עצמי״. האופן שבו הסרט מקפיד על ניקיון ומיקוד המצלמה בסנגור מעריץ, גורע במידה מסוימת מהקונפליקט והופך את דמותה של גינסבורג, לדיון תיאורטי, כשברור שהיא הרבה מעבר לזה.

המין החזק צילום יחצ

סרטים ביוגרפיים שיוצאים על אנשים בעודם בחיים, מביאים איתם הרבה פעמים, זהירות עודפת. ב״מין החזק״ זה ניכר. משהו במבט, מגינסבורג של היום, מתגלגל על מדרון שנותיה, לאישה הצעירה שהייתה ולמאבקים שהובילו אותה לפסגה. ויש משהו מרגש בסופו של הסרט, כשהאישה והאגדה, מופיעה, בכבודה ובעצמה, ממרום שנותיה, כשדמותה היא כמו הצהרה, ככה זה היה ואני חתומה על האמת של הסיפור.

כך, שלמרות התהייה האמביוולנטית, יש לסרט כוח, בכך, שמנשבת מתוכו רוח התקופה, שמשליכה זרקור גם על תקופתנו, ודמותה של ביידר גינסבורג, כיום, מאשרת את הניסיון להגיד שהדרך הייתה ארוכה אבל עודנה לפנינו.

[youtube K04FO-Jbzi4]

כוכבים- 4 כי אחרי הכל, הסרט מייצר השוואה בין תקופתית, ביחס לשוויון זכויות בין גברים לנשים וזה חשוב.

מרלנה- עובר++ ללמוד מגינסבורג את הטאצ׳.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי