הסיפור שלי עם בולימיה

"בפעם הראשונה בחיי הקאתי בצורה יזומה ואז ההקאה, לחלוטין שלא במודע, הפכה לכלי בחיים שלי. במשך עשור הקאתי מבחירה". הדיאטנית שולמית בכר חושפת את מאבקה הקיומי עם המשקל

04/03/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: שולמית בכר

לא הייתי ילדה שמנה, הייתי ילדה רגילה. שיער בלונדיני מתולתל הקלוע בשתי צמות, עיניים כחולות וחיוך מרוח על הפנים. גם לא הייתי ילדה רזה. הייתי ממוצעת במשקל ומאוד אתלטית. התרוצצתי כל היום ושיחקתי חבל, גומי, מחבואים, מחניים ועוד. בתור ילדה המשקל ממש לא עניין אותי בכלל. בתחילת גיל ההתבגרות, בערך בגיל 12, יצאו לי חצ'קונים, עליתי במשקל והתחלתי להיות נשית. לא ממש ידעתי מה לעשות עם משקל העודף ותכלס, חוץ מלפעמים זה עדיין לא הפריע לי. זה התחיל להפריע לקראת גיל 17. לא אהבתי את המראה שלי ולא הרגשתי נוח עם עצמי. כל הבנות התחילו לעשות דיאטות כבר בכיתה ז' והגיעה נקודה שגם אני הצטרפתי לטירוף. למה טירוף? כי הדיאטות שעשינו לא היו מאוזנות, לא היו בריאות ולא כללו שינוי הרגלים או אורח חיים בריא אלא רק התמקדו בלאכול כמה שפחות קלוריות ולרדת במשקל.

למרבה הפלא הצליח לי. ירדתי במשקל ואהבתי את המראה שלי אבל אז החלו המאבקים הפנימיים, לאכול או לאכול, אם אני אשמין והסתובבו לי סרטים בראש. לפעמים התאפקתי ולפעמים נשברתי. אחת הפעמים שנשברתי, הובילה לאכילה מטורפת, בלתי שפויה, ממש כמו שואב אבק. הלכתי לבקר את בת דודה שלי, שאמא שלה אלופת העוגות ומתוקים וזהו,לא היה עם מי לדבר. אכלתי, אכלתי, אכלתי והמשכתי לאכול.

שולמית בכר (צילום: אלבום פרטי)

רציתי למות. הבטן כאבה לי כל כך ואחת החברות שהייתה לידי שאלה "מה, למה את לא מקיאה?". עניתי "איכס, למה להקיא?" אך היא חרצה: "כי תרגישי טוב" וזה קרה. היא לימדה אותי מה לעשות והקאתי. בפעם הראשונה בחיי הקאתי בצורה יזומה ואז ההקאה, לחלוטין שלא במודע, הפכה לכלי בחיים שלי. במשך עשור הקאתי מבחירה, לצערי. לא הקאתי כי רציתי לרזות. לא הקאתי בגלל משקל. הקאתי כי איבדתי שליטה וכי שנאתי את זה שאכלתי בלי שאני ארצה וכי האוכל ניהל אותי. הייתי חסרת אונים. לא הבנתי שאני בבעיה.

תמיד אמרו לי שאני ילדה חכמה אבל לא קלטתי בכלל שאני מנוהלת על ידי אכילה והקאה. לא כל הזמן, לא תמיד אבל בתקופות שכן לא היו לי חיים. כל הזמן חשבתי מה לאכול והאם אכלתי לא לפי תפריט או שבלעתי יותר מדי. חשבתי מה לאכול עוד ועוד ועוד כי ידעתי שאני הולכת להקיא. בגיל 28, כשגרתי בניו יורק, הייתי רחוקה מהמשפחה ופתאום הבנתי שמשהו לא תקין אצלי ושההתנהגות שלי לא שפויה. חברה עזרה לי להבין שאני בבעיה: כאשר אני בלחץ- אני אוכלת. כשאני כועסת – אני אוכלת. כשאני חסרת שקט – אני אוכלת. לפני מבחנים (בניו יורק למדתי את לימודי התזונה וסיימתי בהצטיינות יתרה! ) - אני אוכלת. היו כל מיני מקרים של חוסר שקט נפשי וחוסר בטחון שהובילו לאכילה ולאחר מכן להקאה.

הלכתי לפסיכולוגית וזה לא היה קל. גלונים של דמעות השארתי אצלה ואח"כ בבית. בהתחלה רק אני דיברתי ולא נתתי לה להכניס מילה. גם שם הקאתי, הקאתי מילים. לאט לאט התחלתי להתעורר. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי ערה למציאות, לעצמי, לי.

שולמית בכר (צילום: אלבום פרטי)

הלכתי אליה במשך תקופה. הכתיבה מאד מאד עזרה לשחרר לחצים וגם היום אני כותבת. אני מבקשת מהבנות, אותן אני מלווה לרשום הכל. הכתיבה וההתבוננות פנימה גילו לי את האמת. לא בבת אחת, לאט ובהדרגה. האמת היא שלא היו לי כלים לעבד את הרגשות הלא נעימים והקשים שעלו לי ובמקום למלא את הלב מילאתי את הבטן. במקום להתקרב לעצמי, התרחקתי. במקום להבין ולקבל שלא נעים לי, מיסכתי את זה עם אוכל ואכילה. ברחתי מהכאב, מי רוצה להרגיש כאב?

עם ההבנה, הפתיחות וקריאת ספרים התחלתי להתקרב לעצמי. אחת הבעיות היותר רציניות, אצל מי שמתמודדת עם בולימיה, היא הנתק בין השכל לרגש. זה יושב על סוג של הגנה "לא יפגעו בי יותר!". עם המחשבות והאכילה וההקאה אני לא רק פוגעת בעצמי בנפש אלא גם בגוף. נהרסו לי השיניים אבל המשכתי לקבל מחזור והוושט שלי בסדר.

שולמית בכר אופניים (צילום: אלבום פרטי)

אחרי שנים של חיים לצד הבולימיה, ליתר דיוק 10 שנים, התחיל להסתמן שינוי, מפנה קטן. נהייתי פחות מנוהלת על ידי הרגשות, פחתו ההקאות, עליתי במשקל (בולימיות בדרך כלל נראות במשקל תקין, רובן נראות טוב). שמחתי על החופש, נוצרה מודעות ויותר קבלה עצמית. מדי פעם נרשמה התפרצות. לא כעסתי על עצמי. קיבלתי את המצב. הרגעתי את עצמי והמשכתי הלאה. אחרי 14 שנים בניו יורק חזרתי לישראל. החלמתי מבולימיה.

למרות שמאד שמחתי לחזור היו חבלי קליטה. הקשיים להתאקלמות מחדש, מבחנים במשרד הבריאות לקבל תעודת דיאטנית, מציאת דירה, התמודדתי עם הרצון להקים משפחה. ההקאה נמצאת ברקע אבל לא ככלי. ברגעים מאד קשים האכילה מתגברת ואני נכנעת. אוכלת ומקיאה. אחת לכמה חודשים.

הקמתי משפחה. יש לי  2 ילדים מקסימים. בגיל 49 הייתה הפעם האחרונה שהקאתי 18.9.2013. מה עזר לי לצאת מהבולימיה? המון אנשים טובים, כוח רצון מטורף ומעל הכל, בראייה לאחור, זה השם שלא ויתר עלי. את הקדוש ברוך גיליתי ממש במקרה. אני באה מבית שבילדותי הלכתי עם סבא יוסף, ז"ל, שהיה צדיק ענק, לבית הכנסת. אם אחטט ביומנים, אמצע בדיוק את הרגע שהבנתי שיש בורא לעולם אבל אני זוכרת שזה קשור לזמן שהתחלתי ללמוד עם מרים בלנגה את שיטת ימימה. מאז אני בחיבור עם השם ןמתחזקת כל הזמן. בימים אלו ממש אני תלמידה בשיטת "עין הבדולח" של הרב אשרוב. אני מבינה שכל מה שקרה לי לא קרה במקרה, הכל בהשגחה פרטית ומדויקת במיוחד בשבילי. כיום אני משמשת צינור לנשים שמתמודדות עם החושך הכי גדול בעולם, חושך שממלא את הלב ולא נותן מנוח אבל כמו שאפשר לראות יש מוצא, יש אור, רק צריך להתחבר אליו.

** הכותבת היא דיאטנית קלינית ומאמנת להחלמה מבולימיה ולחופש מאכילה רגשית




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה