זו לא בגידה, זו פוליאמורה

החוזה החדש בין בני הזוג פתוח ליצירתיות אלא שהמציאות מוכיחה שרק מעטים מצליחים לשמר זוגיות ארוכה גם אחרי שיחסיהם נפתחים בהסכמה ומאבדים את המונוגמיות

27/02/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: עו״ד איימי בכור-בוני

זהו עידן ה"אני", אין בכך ספק. אנחנו מוצפים בגורואים חדשים של הניו אייג' שמספרים לנו איך להגשים את עצמינו - טוני רובינס, אלון אולמן, יובל אברמוביץ', ויישן לקיאני, רובין שארמה. כולם קוראים לנו לרשום את החלומות שלנו, לצעוק אותם, להתפרע להפתיע את עצמינו, לדמיין את עצמינו מצליחים, מגשימים, יוצאים להרפתקאות פיזיות ורוחניות, משכנעים אותנו שהכוח הוא שלנו. ואנחנו צריכים בכל רגע נתון להפוך כל רגע ליוצא דופן כי החיים הם כאן ועכשיו, ואסור לנו להירדם בשמירה. עלינו להיות ערים לרצונות, לחשקים, לתוכניות לעתיד ולכל דבר אחר, כי יום שעובר לא חוזר, כי ה"כאן" וה"עכשיו" מובילים אותנו ועלינו להיות מחוברים להווה.

מדורי ה"עזרה עצמית" מעולם לא היו עמוסים יותר בחנויות הספרים. כולם רוצים עוד ועוד שיטה שתאפשר להם להגשים את עצמם, לשבור את החוקים, לבחון מחדש את הכללים שקבעה לנו החברה, חוקים שאולי לא מתאימים כבר. מוסדות החינוך, למשל, הם מוסדות שקוראים עליהם תיגר כי זה כבר לא עובד. מורה ומערך שיעור מוסדר ממושטר ומוכתב ע"י משרד החינוך, כאשר כל עולם הידע מצוי בכף ידו של כל תלמיד שאוחז בסלולרי, מוסד שלכל הדעות חייב להשתנות ולהשתנות עם הקדמה אחרת אין לו מקום יותר.

חיים בעידן ה"אני" וההגשמה העצמית (שאטרסטוק / Aaron Amat)

יותר ויותר אנשים החלו לבחון את הכללים על פיהם אנו חיים. מחברה שמרנית שכמעט אסור להגיד בה את המילה גירושין, התקדמנו לחברה של משפחות חדשות אשר אינן עומדות בכללים הארכאיים והפטריאכליים - בני זוג מאותו מין, ידועים בציבור ומשפחות חד הוריות קראו תיגר על מוסד הנישואין, שהחל לאט לאט לאבד מקדושתו. נדמה כי מוסד הנישואין עצמו החל עובר בחינה מחודשת.

כל מי שנשוי שנים ארוכות חש כי השגרה מעכלת את היחסים. כדי לשמור על חיי נישואין טובים יש צורך בעבודה קשה מאד (אשמח להגיד בדיוק מה צריך לעשות כדי לשמור על חיי נישואין טובים. אבל זה לא במאמר הזה). בעידן שלנו אנשים לא אוהבים לעבוד קשה, הם רודפים אחר סיפוקים מידיים ותחושת עונג שמקורה בניסיון למצות את החיים עד תום וכאמור להגשים את כל החלומות שלהם. קריאת התיגר על מוסד הנישואין היא עניין ותיק, אבל נדמה שאם פעם אנשים היו מחזיקים פילגשות בסתר או מאהבים בסוד כמוס, היום יש ניסיון להביא את הרצונות האישיים של הצדדים לתוך הקשר, לשתף את בן הזוג ולנסות להגדיר את החוזה הזוגי מחדש. קיים מבחר לא קטן של אפשרויות: יחסים פתוחים, חילופי זוגות והטרנד החדש יחסית - "פוליאמורה".

לאחרונה אף נערך כנס באוניברסיטת בר אילן שנושאו "סוגיות טיפול בפוליאמורה". עצם קיומו של הכנס הוביל הפגנת מחאה שהגיעה עד ביתה של רקטור האוניברסיטה, מרים פאוסט.

הנושא הזה, של מערכת יחסים לא מונוגמית, הוא נושא מסעיר ויש כמובן הבדל בין כל האופציות. פתוחים, בהם מוסכם על הצדדים כי כל אחד מהם רשאי לנהל רומן עם אדם אחר כשיחשק לו ואין לראות בכך בגידה, אך הוא אינו חייב לדווח אם אכן זה קרה, דינם לא כדין הפוליאמורה שהינה למעשה האופציה להתאהב ולהקים מערכת יחסים רגשית מחייבת עם צד ג' כאשר בן הזוג יודע ומכיר את הנפשות הפועלות ואף מאשר את מערכת היחסים הרגשית. בוודאי שחילופי זוגות הם עניין אחר לגמרי, כאשר מדובר בערבי "מסיבות" בהם מחליפים פרטנרים לאקט מיני בלבד ובדרך כלל   בני הזוג עושים זאת סימולטנית ובאותו מקום.

זו לא בגידה, זו פוליאמורה (שאטרסטוק /  conrado)

החוזה החדש בין בני הזוג פתוח ליצירתיות וכבר ראיתי לא מעט אפשרויות נוספות. במהותן של דברים, המונוגמיה אינה מקודשת כל עוד וזה בהסכמה.

על פניו, זה נשמע כאילו מצאו הזוגות הללו את הקוד המנצח לחיי נישואין ארוכים, אשר מאפשרים להגשים פנטזיות תוך כדי. זה נשמע מוצלח ועומד בקריטריונים של הניו אייג', הקשבנו לעצמינו ובחרנו. אלא שהמציאות מוכיחה שרק מעט מצליחים לשמר זוגיות ארוכה גם אחרי שיחסיהם נפתחים בהסכמה ומאבדים את המונוגמיות.

למעשה, ברוב המקרים, כשנפתחת הדלת הזאת אין דרך חזרה. ואם אשתך כבר יודעת שאתה בוגד בה ובמקרה התאהבת, אז הדרך לפירוק המשפחה קצרה בהרבה.

 מדובר למעשה בחרב פיפיות. מה שהתחיל כהרפתקה משותפת, בה לכאורה בני הזוג נמצאים בדיוק באותו מקום ומסכימים על כללים חדשים יחדיו בבגרות ובהסכמה, הופכת להיות הסיבה לגירושין ופירוק המשפחה. אם לא די בכך, יש לומר כאן באומץ כי הרבה מאד מההחלטות לפתוח את חיי הנישואין למערכת לא מונוגמית הם לרוב לאחר מסע שכנועים של צד אחד שמסביר עד כמה זה כדאי וכמה זה יחזק, ירענן ויאפשר עוד שנים ארוכות לקשר, ואילו הצד השני מסכים על מנת לרצות. לרוב נשים הן אלה שמנסות לרצות את הגברים ומסכימות למרות שהן עצמן כלל אינן שלמות עם ההחלטה, דבר שבהכרח בשלב כלשהו יצוף כמשבר. לעיתים, צד אחד, שלא באמת מצליח לקיים נישואין פתוחים, נשאר מונוגמי ורק הצד האחר ממצה את האפשרויות, מה שהופך את הנישואין ללא שוויוניים באופן שבו צד אחד מרגיש מושפל.

כעורכת דין לענייני גירושין בעשרים שנה האחרונות, נתקלתי בהרבה מאד סיפורים כאלה, שבסופו של דבר הצדדים התגרשו וזה היה בקול תרועה רמה. נכון, זו לא בגידה, לפחות לא פיזית ולכאורה זה מוסדר, מוסכם וממושטר ע"י בני הזוג עצמם, אך זה רק לכאורה. מעטים מהזוגות נמצאים בדיוק באותו מקום רגשי שמאפשר קיומם של נישואין לא מונוגמיים בהסכמה, ומעבר לכך, אין באמת לאף אחד שליטה על הלב והרגש. לעיתים במסע הזה של נישואין פתוחים אתה מקיים מערכת יחסים ומתאהב ומכאן הדרך אל פירוק המשפחה קצרה יותר. זה מדרון חלקלק שברגע שהתחלת לגלוש בו אתה לא באמת יודע אם תגיע בשלום או תתרסק.

איימי בכור-בוני (צילום: טל עבודי)

** הכותבת היא עו"ד לענייני משפחה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה