טלאים ללב

מי שלוקח איתו חתיכה מהלב שלך, תמיד גם ישאיר משהו. האהבה לא נמחקת גם אם יש כעס או צער. יעל הדר מאזנת את חדרי הלב

18/07/2011
יעל הדר קבלו עדכונים מיעל
  • RSS
» כשהתקרבתי ללב ראיתי עיניים גדולות, רכות וחומות של ילדה. יעל הדר

הלב הוא הבוס הקשוח ביותר במערכת צריך להתייחס אליו בכבוד!

לחמנייה חמה בצורת לב

בבוקרו של אחד הימים הקיציים שחלפו לאחרונה חשתי את ליבי נשבר. לרסיסים קטנים-קטנים. אם לדייק הם לא היו ממש רסיסים אלא יותר מין חתיכות של חומר רך יותר, אולי בצק. נראה לי שפחמימות הן חומר שהלב יכול להיות עשוי מהן.. והקטע הוא שלא נעזבתי ולא בטיח. הכל התנהל לכאורה כרגיל. ובכל זאת, ככה הרגשתי. נכון שהתחושה צפה ועלתה על רקע עזיבתה של חברה אהובה מאד ושותפה לדרך, לארץ אחרת. היא אמנם לא נעלמת ויש כל מיני דרכים לתקשר ממרחקים,  אבל לכי תתווכחי עם מה שאת מרגישה.

בכל זאת התווכחתי קצת, ניסיתי לפנות אליו בשאלות. בעדינות. בכל זאת זה לב, לא באים אליו בגסות. לב, תגיד לי למה? מה קרה? האם אתה לא מגזים קצת? ככה להישבר באמצע הקיץ? הוא סרב לענות לי הלב העקשן הזה שלי והתבצר בעמדתו השבורה והכואבת, מושך בכתפיו כנעלב מעצם השאלה.

הקיטש של הנפש

כשהתקרבתי, ראיתי עיניים גדולות, רכות וחומות של ילדה שהתבוננו בי בהשתוממות והיו רטובות. נרעדתי לרגע מעצם המעמד הסכריני הזה. היה נדמה לי שהילדה הזאת זקוקה לחיבוק או משהו. אז חיבקתי אותה במבוכה ובתנועה מעט מגושמת, ואחרי שמחיתי את דמעותיה המטאפוריות היא התחילה לדבר.

את מבינה, היא אמרה לי, מושכת באפה, נמאס לי להיפרד! לא רוצה! בכל פעם שאני נאלצת להיפרד, שמישהו או משהו שאני אוהבת צריך ללכת, הולכת איתו עוד חתיכה מהלב שלי. ניסיתי לשמור על השאריות של הלב הזה: לעטוף אותו בזכוכית, בברזל, להכניס אותו לשמורת טבע עם גדר חשמלית וכלום. הוא תמיד מוצא את הדרך לצאת מבעד לחרכים שבגדר וליצור קשרים אוויליים של אהבה ותקווה עם בני אדם אחרים.

לשלב ידיים  עם הלב

אחרי שהתאוששתי מההפתעה כי חשבתי שכבר מזמן נפטרתי מהזעם האינפנטילי הזה ומסינדרום הטוטאליות הילדותית, ניגשתי למשימה של לטפל בילדה הזאת וחשבתי, מה אוכל לעשות כדי לנחם אותה? איך אני בונה לה בית בתוך הלב שבו היא תוכל להחזיק באיזה קצה חוט? הבנתי שהקושי עם פרידות קשור במובן העמוק לפרידות מחלום שהבטיחו לי בילדותי, ואני פשוט ממאנת בכל תוקף לקבל את העובדה שיש מצב שהוא לא יתגשם.

ומה הבטיחו? שיש סוף טוב, שיש פיתרון, שאין כל כך הרבה כאב, שיש נסיך, שיש "חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", שהדברים ברורים, שאם מגלים משהו הוא נשאר גלוי. ושאם מתעקשים אפשר להשיג את הירח. שיש איזה קומה עליונה בתוך הבניין הזה של החיים שברגע שהגעת לשם אפשר להישאר שם לנצח.

הפתרון תמיד נמצא מתחת לאף של הלב

ואז הבזיק לי הפתרון: אמרתי לילדה שבלב "אולי כשהאנשים שאהבת הולכים הם לוקחים חתיכה מהלב שלך איתם. מצד שני הם גם משאירים משהו. משהו מהלב שלהם. האהבה לא נמחקת ולא נעלמת גם אם יש כעס או עלבון או צער. וככה כולנו מחליפים חתיכות כל הזמן. כמו שוק ההון של האהבה. מרוויחים-מפסידים אבל יש תנועה.

תסתכלי שמאלה וימינה, תראי כמה חתיכות של בצק צבעוני השאירו אלה שאהבת ואהבו אותך". אמרתי לה. "אולי זה העניין. אולי הלב הוא חומר דינמי שכזה. וכל מה שנותר לך לעשות זה לאסוף את בצק האהבה הזה שהם השאירו ולחבר אותו ללב שלך. הוא יראה שונה, אולי עקום קצת, בצבעים משונים, אבל עדיין לב מלא ושלם". סוף די טוב, הא?  וואו. קצת קיטש, אבל מה אכפת לי. נראה לי שאני הולכת על זה. והיא? היא רק חייכה חיוך גדול מלא שיני חלב.

צילום אילוסטרציה: Thinkstock



תגיות: ,

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה