חינוך מגדרי כושל

נשים לא מתקדמות בשוק העבודה כי הן לא מספיק תחרותיות, קובע מחקר חדש; ריקי כהן מוצאת לתופעה סימנים מטרידים בעצמה ובחינוך ילדתה

12/07/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» ילדות. צילום GettyImages

במוסף “דה מרקר” של הארץ פורסמה אמש כתבה מעניינת ומטרידה שבה טוען החוקר והכלכלן ההתנהגותי ד”ר אורי גניזי כי אחת הסיבות המונעות מנשים להתקדם בשוק העבודה היא תחרותיות נמוכה שלהן, וכי העניין נעוץ בתרבות ולא בגנטיקה. גניזי טוען על פי מחקרו שחינוך לתחרותיות יביא לצמצום פערים בשוק העבודה. “"כשאנחנו מסתכלים על רשימת התכונות של הנשים המצליחות בעולם קל לראות שתחרותיות גבוהה היא תכונה שעוברת ביניהן כחוט השני. נשים כמו הילארי קלינטון גם מוכשרות וגם תחרותיות לא פחות מהגברים שמסביבן, ולפעמים יותר - לכן הן מצליחות. עכשיו נשאלת השאלה למה הן עדיין מיעוט, או במלים אחרות, האם החברה מעודדת גברים ונשים להיות תחרותיים באותה מידה, והאם היעדר תחרותיות בקרב נשים פוגע בהן בתחום הקריירה לאורך זמן". אומר גניזי.

גניזי בדק במחקרו קבוצות שונות, גברים מול נשים, והגיע למסקנה שתמריצים כספיים מניעים יותר גברים מאשר נשים להתחרות ולנצח במשימה, ואף הרחיק עד הודו ואפריקה כדי לבחון שני שבטים, האחד פטריארכלי והשני מטריארכלי והגיע למסקנה שמדובר בחינוך מלידה: “"בבדיקת רמת התחרותיות בין נשים לגברים בשני השבטים גילינו כי נשות הקאסי תחרותיות לא פחות מגברי השבט, בעוד אצל המסאי הפערים לטובת הגברים היו ברורים", מספר גניזי. "מהתוצאות עלה מסר ברור: לא מדובר ביכולת מולדת, אלא בחינוך מלידה. כשיש ציפייה מאשה להיות תחרותית, כשמותר לה להתחרות בכל הכוח, היא נהפכת ללא פחות תחרותית מהגברים שמסביבה. מצד שני, כשמצפים ממנה להיות אגרסיבית פחות וכנועה יותר - היא מאמצת את סוג ההתנהגות הפחות תחרותי".

החיים בוורוד

כאמא לילדה קטנה, שטרם החלה את לימודיה, וכמי שיכלה לשמש שפן ניסוי אידיאלי למחקר של גניזי, הדברים שאמר הציתו את דאגותיי. ציון נכשל במקצועות הריאליים ובשיעורי ספורט, תחושה מתמשכת שממילא לא אצליח במקצועות האלו הובילו אותי לאמץ גישה תבוסתנית מראש בנושאים האלו. היחס שלי לתחרותיות בעולם העבודה אמביוולנטי מאוד, בעיקר כשזה מגיע לנשים.

יש לי ילד בן תשע, וילדה בת כמעט חמש. הוא תלמיד מצטיין ושאפתן, חובב מדעים, קראטה, כדורגל, כדורסל. הילדה הולכת לבלט, שואפת להיות רקדנית בלט, ומשוגעת על שמלות ורודות ובובות. קלישאה, נכון, אבל איך זה קורה בבית שלי? כמעט בלתי אפשרי לשים את האצבע על נטייה טבעית והכוונה חינוכית שלנו בבית. אירוני, אבל זה מסובך לנסות להיות הורה מודע, אמא עובדת שתובעת בבית שיוויון בכל המטלות וקוראת נלהבת על חינוך מגדרי, ולבסוף המציאות הכי נדושה טופחת על פנייך, בכמה פליקים אכזריים.

"כשילדה רוצה לשחק כדורגל עם הבנים בחוץ, משחק תחרותי ואגרסיבי, והוריה מציעים לה ללכת במקום זה לשחק עם בובות, מדובר במסר ברור שלא מעודד תחרות", מזהיר גניזי, "הדברים האלה קורים באופן בלתי מודע, וחשוב שהורים ישימו לב לעובדה שדיכוי גילויי תחרותיות אצל בנותיהם עלול להשפיע עליהן לכל החיים. קיים סיכוי גבוה שהן יתקדמו לאט יותר, ירוויחו פחות ויהיו פחות מוערכות ועצמאיות מהגברים שסביבן. הפערים יישמרו".

בין אם נרצה או לאו, הילדים הם מראה שלנו. המראה הזו מתוחמת לאזורים שבהם חי הדימוי העצמי שלנו, קבורות הפנטזיות שלנו, והמאווים המודעים והלא מודעים לגבי הזהות שלנו.

כילדה שגדלה במציאות שבה כל המקצועות הריאלים חסומים בפניה, ולמדה לחזק את עצמה דרך המקצועות ההומאניים, אני כבר לא בטוחה איך יוצקים תבנית אחרת בבבואתי-ביתי. המסרים הם תת הכרתיים ואלו הגלויים לא תמיד נשלטים, אני כבר מזהה איך הילדה מתייחסת ליופיה, הילד נשען על יכולותיו הלימודיות. כשאנסה לשים את האצבע על מה בחינוך שלנו הוביל לתוצאה הלא רצויה הזו, אצלי שהבטחתי לא להכניס ורוד לארון שלה, זה יתעתע בי כי אי אפשר באמת להבין מה בדרך השתבש.

בינתיים ביום יום אני אוספת עדויות ומנסה לתקן את הנזקים שהצטברו. לא מזמן הילדה התגאתה בכך שבמשחקים בגן היא "מוותרת", היא למדה שמדובר בתכונה חיובית. ההתנהלות של בני עם חבריו בבית הספר שונה לחלוטין, ומושתתת על מלחמת כוחות הישרדותית יום יומית, בחלקה גופנית. ויתור לא בא בחשבון.

הדילמות הניצבות לפנינו, הורים לילדות, מורכבות מאוד בתקופה הזו: איך להסיט את הזרם הזה כשהוא מושפע מכל כך הרבה גורמים, גם בסביבתה של הילדה בגן, בלי לגרום לה להתעמת שוב ושוב עם העולם ולשלם מחיר. המחקר ומסקנותיו מציפים את הבעיה ביתר חדות, אנחנו בטח נדבר על זה עוד כמה פעמים אחרי שהיא תירדם לשנת הלילה המתוקה, יחד עם הדובי שלה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה