הקסם השובה שבחיים

הורים הם רק אנשים. אנשים עושים טעויות, לעיתים איומות, ונקלעים למקומות חשוכים. על הספר היפה "ואצלב ולנה" מאת היילי טאנר

04/07/2011
הדר צפריר קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» עטיפת הספר

ואצלב ולנה, מאת היילי טאנר

"ואצלב ולנה" הוא ספר הביכורים של היילי טאנר, סיפור החברות והאהבה של זוג ילדי מהגרים רוסים המתגוררים בברוקלין. לנה וואצלב מתכננים להעלות מופע קסמים, הוא חולם להיות קוסם מיומן, והיא הסייעת המקסימה שלו. ראסיה, אמו של ואצלב, מטפלת בהם באהבה ובסבלנות אינסופיות, ויחד הילדים מתמודדים עם הקשיים הלא פשוטים שמזמנים להם החיים בבית הספר ובבית. יום אחד לנה נעלמת, והם נאלצים להיפרד זה מזו למשך שנים ארוכות.

ברגישות עצומה מכניסה אותנו טאנר לתוך המציאות והחלומות של ואצלב ולנה. היא מתווכת בינינו לבין הדרך הייחודית בה הם חושבים ומרגישים, וצובעת אותם בצבעים נפלאים ומרתקים. היא מתארת בצורה מדויקת את מה שכילדים וכמבוגרים כולנו חווים- את הצורך שלנו לחוות קסם ושמחה, ואת חוסר האונים והניסיון להתגונן ולגונן על אהובינו מפני הזעזועים והמשברים שפוגשים אותנו ואותם.

טאנר מתעכבת לא רק על הילדים שבספר הזה, אלא גם על דמויות ההורים שמלווים אותם, בין אם הם אכן מתפקדים ככאלה, נוכחים בחייהם או נפקדים. בסופו של דבר, מעבירה לנו טאנר, הורים הם רק אנשים. אנשים עושים טעויות, לעיתים איומות, ונקלעים למקומות חשוכים. בתוך כך, היו רגעים בקריאה שלבי נקרע לגזרים, יחד עם ההורים הללו, והיו רגעים שרתחתי ורציתי לנער ולטלטל אותם. רגעים אלה וגם אלה מוכיחים שטאנר הצליחה והשכילה ליצור דמויות בשר ודם, שאת חיותן קשה להטיל בספק.

סוג הקסם שיש בספר הזה שבה אותי. זה לא ספר קליל, שקסמיו משמשים בו לשקיעה מתוקה ושיכחת החיים. זהו ספר שמעלה בקוראיו את דמות עצמם כילדים, כאנשים וכחולמים. הוא מזכיר את השברים והכתמים, את הרגעים הלא בטוחים, הלא-ידועים והמפחידים. אך האופן שבו הוא מציע לנו לראות ולזכור את הרגעים האלה הוא רך, אימהי כמעט. יש במילים יד מלטפת נוכחת-לא נוכחת שניכרת גם בדמויותיו של הספר ובהתנהגותן, יש בהן לבביות רחבה ונדיבה מאוד. באופן הזה, כשנכבשים בקסמיו, קל יותר להכיל את הקושי.

לא פשוט לאפיין דמות של ילד, כשאת עצמך כבר אינך ילדה. רוב הזמן הרגשתי שטאנר אינה מתקשה בכך, ושהיא עושה זאת בחן ובטבעיות. מה שכן הפריע לחינניות הזו, הוא האופן שבו הספר מחולק. הספר כתוב במקטעים קצרים יחסית, כאשר לכל אחד מהמקטעים כותרת אירונית או כזו שמתיימרת להיות בשפת ילדים. בעיני, זה גימיק מיותר והוא מוריד במידה מסוימת מהמתיקות הטבעית של הספר, שהופכת להיות כאן מאולצת.

גם סיומו של הספר מגיע באופן מפתיע וקצת מאולץ. הייתה לי ציפייה שההתרחשויות והסיפורים יתעגלו לתוך סופם, שארגיש שהדברים מסתיימים כי כך זה צריך להיות. הרגשתי בנוכחות של יד עורכת בסיום הזה, שכמו גדעה באיבה עוד דברים שהיו צריכים להיאמר. אך כשהספר הסתיים, והשאיר בי געגוע ורצון לעוד, לסגירת המעגל שלי ולסגירת המעגל שלו, עדיין נותרתי עם קסמו וחוכמתו, ואלה כנראה יוותרו בליבי זמן רב.



תגיות: ,

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה