תיעוד מהתופת

יומן שבו תיעדה אודט אלינה, ציירת ופעילה קומוניסטית פריזאית, את שהותה באושוויץ ופורסם כבר ב1947, תורגם מחדש. שפה פיוטית ועירומה בלי מאמץ

03/07/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» עטיפת הספר

בלי פרחים ובלי כתרים- אודט אלינה

הוצאת סמטאות

מצרפתית: חגית בת-עדה

הוצאת סמטאות החדשה יחסית הוציאה לאור מגוון מרשים של ספרים מרחבי העולם בשנה האחרונה. החדש שבהם, "בלי פרחים ובלי כתרים", מגיע מצרפת. לא פשוט להסביר את הז'אנר הספרותי שיש לצפות לו, שכן זו אינה פרוזה, גם לא בדיוק אוטוביוגרפיה. רשמי מסע אולי יתארו את שניסתה אלינה לעשות, רשמי מסע שנכתבו לאחר שהמסע תם.

אלינה, ציירת ופעילה קומוניסטית פריזאית, נתפסת על-ידי הגסטפו ומגיעה לאושוויץ בשנת 1944. לאחר השחרור היא חשה צורך מיידי וכובש לכתוב על מה שקרה. היא לא נעזרת בנרטיב, אין הצגה של מקום או דמויות, הסבר על מי שהיתה לפני המלחמה או סיכום של מה שקרה לאחר השחרור. המילה שמתארת יותר מכל את מקטעי היומן הללו היא פליטה. פליטה שאינה רצונית אלא בגדר הכרח. אין קשר מיוחד בין הקטעים, שמות הפרקים שניתנים לחלקי היומן הם לעיתים תאריכים ("ספטמבר", יום ראשון אחד בחודש מאי"), שמות מקומות ("רביה", "המקלחת", "בלוק 22"), שמות נשים ("איבון", "הלה") ועוד. כך, בדף אחד, מופיעים כמה קטעים שאינם קשורים זה לזה:

"הערב, כשהלכתי להביא מעט מים קרים, שמעתי את הבנות הרוסיות שרות במקהלה.

השמש שקעה. זה היה כל כך יפה שהתפעמתי כולי, כאילו לא הייתי כלואה.

אני מבקשת את נפשי למות, כי קר לי, כי העולם שוכח אותנו וכי מוטב לגמור עם זה מהר".

בפרק שנקרא "חברות", כותבת אלינה רשמים על בנות ששהו איתה במחנה והותירו עליה רושם, אך ממש כפי שנקשרה אליהן, כך איבדה אותן. היא מספרת על פגישתה עם הלה, על המראה שלה, על משפחתה, על תחומי העניין שלה, על הפרידות והפגישות מחדש, כל אלה באריכות רבה ובהיאחזות ארוכה מהרגיל ביומן בדמות אחת, אך בסופו של הקטע מדווחת: "לא שבתי לראותה עוד. הגרמנים לקחו אותה ושרפו אותה".

בינות לקטעים משובצים רישומים של אלינה הממחישים את מילותיה. רשומים פשוטים, כמעט קריקטוריים. ממש כמו שפתה של אלינה, הרישומים הללו מספרים הרבה בקווים מועטים. השפה שלה יפה ועירומה מאוד, פיוטית מבלי להתאמץ.

בשנת 1947 יצא "בלי פרחים ובלי כתרים" לאור ומאז הוא צף ועולה אחת לכמה שנים. ההוצאה צירפה אל פרקי היומן גם את הקדמתה של אלינה שנכתבה ב-1981 וגם אחרית דבר מאת סילבי ז'דינאק שמקיפים את היומן. אחרית הדבר מעמידה את היומן בקונטקסט, מספרת את סיפור חייה של אלינה וחושפת כמה היתה חשובה פעילותה ברזיסטנס, אך אולי פוגמת מעט בחשיבותו של היומן בפני עצמו: היומן הזה, שבלי תיאורים מיותרים וללא התרפקות על העבר ממחיש את חיי היומיום של מי שהחופש נגזל ממנו וחייו רצופים זוועות, אך עליו להמשיך ולחיות משום שאיזה יצר קדמוני מכריח אותו לעשות זאת, הוא חובת קריאה בפני עצמו.

העטיפה (השמאלצית למדי, יש לציין, בהצגתה אישה מדגימה חופש מהו בעזרת ריצה בשדה, בד מתנפנף וחיוך רחב), אחרית הדבר שארוכה כמעט יותר מן היומן עצמו והעמודים 129 עד 146 המוקדשים לספרים שיצאו בהוצאת "סמטאות" ולביקורות שקיבלו מקיפים את עמודי היומן ואת ציוריה של אלינה ומוהלים אותם. הצעתי: לקרוא את רשמי המסע של אלינה, לתת להם כמה ימים לשקוע ורק אז לחזור אל אחרית הדבר המוקדשת לה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה