יותר מזל משכל

המהפיכה המינית גרמה לי לחשוב שכל מה שצריך בחיים זה לעשות סקס מבלי להיכנס להריון. אבל מה קורה כשכן רוצים הריון?

02/08/2011
מירב אמיתי כהן קבלו עדכונים ממירב
  • RSS
» יותר כימיקלים = פחות הריון? Thinkstock

החיים מזמנים לנו הפתעות. כשאנחנו צעירים, אנחנו בטוחים שהשמים הם הגבול והכל יהיה פתוח וזמין לנו בדיוק כשנרצה. רגע מאוחר יותר מתגלה בפנינו אדון גורל, צוחק את צחוקו המוכר ועוזב בשחצנות את המקום, מותיר אותנו המומים מאחור.

אי שם בסוף שנות העשרה שלי הייתי בטוחה, כמו כל חברותיי העליזות והשאננות, שעליי להשתמש לפחות בחגורת צניעות ימי-בינימית, כזו עם מפתח מאובטח, בכדי לא להיכנס להריון טינאייג'רי לא מתוכנן.

מיד לאחר הפרידה מהבקו"ם, עם דריכתי בתחנת האוטובוס של האוניברסיטה הירושלמית את ספסליה הייתי עתידה לכבוש, פניתי לסניף קופת החולים המקומי, הצגתי את עצמי בפני רופאת הנשים ודרשתי גלולות לאלתר. בלי לציין גילאים, עובדה שתחרב לי את היום, אוכל רק לציין שהסיפור מתרחש רגע לפני מהפכת האיידס ששינתה לחלוטין את הרגלי ההזדווגות שלנו, הפרימטים הזקופים. קונדום היה רעיון נחמד אבל לא בשבילי, תודה. בטח לא בשביל הפרטנר הפוטנציאלי.

הו, החיים היו יפים. יצאתי למסיבות, פגשתי סטודנטים נלהבים מדיפי פרומונים, דחיתי הצעות, נפנפתי בשיערי השופע ומן הון להון הכרתי את האחד והיחיד איתו הייתי מוכנה להחליף מספרי חדרים במעונות (סלולרי עוד היה בגדר פנטזיה עתידנית). במשך שנים הקפדתי על לקיחה יומית של הגלולה הוותיקה ורוויות ההורמונים אותה צרכו אז בשקדנות כל המחוצ'קנות למיניהן, ולא בגלל שהייתי צריכה דווקא אותה (תודה לאל, עור פניי היה אז ענוג וצח) אלא מתוך מחשבה שיותר כימיקלים בכדור שווה פחות הריון.

כמה קטנה וטיפשה הייתי. לא יותר מדי שנים אחר כך, כשהתברגנו ועלה הרעיון להתרחב מזוג למשהו עם קצת יותר נפח, הוחלט לעשות מעשה. הגלולה ואני נפרדנו כידידות, בהבנה מלאה, וניגשנו במרץ לאחת המלאכות העתיקות והמהנות ביותר. הריון- היר ווי קאם!

אלא שאופס... עברו חודש, חודשיים, חצי שנה, גבותינו הורמו מעט אך עדיין נשארנו מחויכים כשפסענו לגניקולוג המקומי ושאלנו מה קורה. הוא הוציא ציור של רחם וחצוצרות והסביר עם עט מה היה צריך לקרות ומה לא קורה. למה? לא ברור, אבל מסתבר שלאורך כל התקופה הנבערת שלי בה באמת ובתמים הייתי בטוחה שאם רק אמצמץ, מיד אהפוך לאמא, בעצם לא ממש הייתי מסוגלת לכך. מבחורה עם דאגות של בחירת נושא לתזה והתאמת העגילים לצבע הנעליים, הפכתי לאשה עם קמטים במצח. אזכור של קונדומים וגלולות בקרב חברינו הפך להיות מעין בדיחה עצובה. מי היה מאמין שבכלל לא היה צריך להיזהר.

אבל אל ייאוש, זה פוסט אופטימי. ארבע שנים של טיפולי פוריות, רצופי עליות, ירידות ושוב ירידות, הניבו בסופן תינוקת זהובה, מתגמלת ביותר. האושר היה גדול ורב, ההתעסקות סביבה היתה 24/7, ובין קרעי העייפות של ההתחלה צחקנו בלילות. כי מעתה אנחנו פטורים מאמצעי מניעה ואפשר לחגוג ללא חשש. איזה כיף!

כשמלאו ליקירה שבעה חודשים מתוקים התחלתי להרגיש בחילות, המון בחילות. חשבתי שזה וירוס. הרופא חשב שזה בן. בביקורת הוא הקיף בעיגול את הדגיג ששחה לו בבריכה השחורה שבתמונה ואמר שלפעמים זה קורה. "אבל איך? הרי לא יכולנו?", נשארנו המומים. לאלוהים פתרונות (אולי), כי לרופא לא היו.

כמה שנים מאוחר יותר, כשאנחנו כבר למודי ניסיון ומגובים בימי הביוץ באמצעים חוצצים כמו קונדום ולחילופין טבעת וגנילית, חזרנו על הטריק וייצרנו עוד זכר משובח.

שלושה ילדים אחרי, עת צלחתי את משוכת יומולדת-ארבעים-ואחת (ומרגישה אלילת פריון יותר מאי פעם) אני חושבת שלפעמים, כמו שאומרים בגוגל, בחיים באמת צריך יותר מזל משכל.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה