בכתיבה אני עפה

בספטמבר ייצא לי ספר חדש, אנשים שאני לא מכירה יציצו לדפים שלי, ייכנסו איתי לשירותים ויעשו לי אזני חמור". סופרת רגע לפני המהומה, מרגש

29/06/2011
דלית אורבך קבלו עדכונים מדלית
  • RSS
» דלית אורבך

בספטמבר יצא לי ספר חדש. בספטמבר יהיו אנשים, שאני לא מכירה, שיציצו לתוך הדפים שלי, ייכנסו איתי לשירותים ויעשו לי אוזני חמור. ויהיו גם כאלה שיזרקו אותי. שיגידו - מה זה הזיון מוח הזה. כן, יהיו גם כאלה. ואני יכולה להגיד שזה בסדר עד מחר, אבל זה לא. וזה כן. כי אלה שלא אוהבים את הספרים שלי, מגדירים את אלה שכן אוהבים. ובטח שהייתי רוצה שהגידור יהיה דק מאוד ובתוכו יהיו המונים שיגידו- ואלללה, איזה ספר. אבל אני לא מכוונת לשם מראש.

אני עושה סלקציה. את הכן תאהב ואת הלא תאהב. מועדון אקסקלוסיבי של אוהבי דלית אורבך. כמובן שזאת שטות שאני המצאתי. בראתי עולם של קוראים והכנסתי להם תכונות שאוכל לחיות איתן, כדי שאני אוכל לחיות עם עצמי. עם הדחייה שלכם ועם הקבלה שלכם. ולפעמים זה יותר קשה מזה. כלומר, לעמוד מול קורא שאוהב ומתלהב ולתת לעצמך להרגיש את זה, זה מסוכן. זה מסחרר. זה מפחיד. זה לאבד קצת שליטה. זה להגיד לעצמך- אתה שווה. ולהיות שווה זה כבר עול לא נורמלי. זה להוכיח יום וליל שאתה ראוי לטייטל הזה. ומי יכול? ומי בכלל המציא את החוקים האלה? שוב אני? שוב אני. האישה שבועטת במסגרות, גרה בתוך נגריה משל עצמה. ממציאה חוקים ותנאים בלתי נראים, כדי להבין איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. כן, אני עוד מדברת עלי. אלא על מי?

בתהליך הכתיבה, אני עפה. לומדת על הדמויות שלי יחד איתי. מתפלאה על הכתוב ברגע שהוא נכתב. לא שנייה קודם. אני קוראת את מה שאני כותבת בעת ובעונה אחת. וזה מה שהופך את הכתיבה שלי למעניינת לי. מעניין לי לכתוב כי אני מתה לדעת כבר מה יקרה. מה תהיה המילה הבאה ולאן היא תקח את הסיפור הזה. כאילו אני לא מעורבת. רק שליחה של דלית האחרת. כאילו מישהו מכתיב לי ואני גם כותבת וגם מקשיבה למה שנאמר לי. ואחרי שגומרים להכתיב לי ויש ספר שנכתב, אני לא תמיד מבינה, מי כתב אותו. ואיך זה קשור אלי. אני לא עשיתי פה כלום. הייתי רק הסייעת של דלית. נשמע מטורף? אולי. אבל ככה זה אצלי. ככה היה מהתחלה.

גם כשאני קוראת ספר, ותנו לי רק לקרוא, אני לא חושבת של תהליך הכתיבה של הסופר, למרות שהייתי אמורה להגיד לעצמי- הנה, פה הוא הכניס קצת עלילה וכאן הוא התרשל בעריכה. כמו שבמאי שרואה סרט של מישהו אחר, לא מפסיק לחשוב על הבימוי. אבל לא. מכיוון שאני לא מעורבת בכתיבה שלי, אני לא מתערבת בכתיבה של אחרים. אני יכולה לאהוב ספר או לא לאהוב, כמו כל אחד אחר. לא כמו מישהי מבפנים.

אסקפיזם. הכתיבה כמו הקריאה היא הבריחה האולטימטיבית. אני בוחרת את הסרט שאני רוצה לראות ואני בתוכו. זה בכתיבה. בקריאה, זה הימור. אני נכנסת לבית קולנוע והאורות כבים ועכשיו. מי יודעת מה מתחיל. ויש התרגשות. בחיי שכל ספר חדש אני מתחילה לקרוא, יש איזה פרפורון. לאן הוא ייקח אותי. וכמה אני אתמסר לו. ולוקח כמה עמודים, עד שאני מבינה מי נגד מי. לא תמיד אני אוהבת. לא תמיד מתחברת. ויש מצב שאני מניחה בצד. כמו שמניחים אותי. שאני מרגישה את הזמן מתבזבז לי. אשכרה נוזל לי מבין הידיים כשאני קוראת את המילים האלה של מישהו. ויש מצבים הפוכים. שאני מנסה במינימום זמן לבלוע מקסימום ריחות ודמויות וסיטואציות. בכל מקרה, זאת בריחה. כמו סמים אולי או אלכוהול. לא. יותר מזה. יותר טוטלי. יותר רחוק. יותר סגור. בריחה ממה? מהכל. ממי שאני. ממי שהעולם. מהחובות שלי. מהכאבים שלי. מהפחדים שלי. מהשונאים שלי. מהכל. כאילו, בזמן קריאה, אני קיימת ולא קיימת. קיימת מספיק כדי ליהנות ממה שאני קוראת, אבל לא קיימת מספיק כדי לחשוב על הבעיות שלי.

לא. לא חתמתי על ספרים בשבוע הספר. למה? כי שכחתי ללכת. נשמע דבילי, אבל שכחתי באיזה יום אני צריכה לבוא ולחתום. ולא באתי. ואיזו הקלה זאת היתה. כי לעמוד ולהגיש לאנשים את הכישרון שלך ולדחוף להם אותו ליד, זה מביך ופלילי בעיני. ולחתום, זה עוד יותר בעייתי. כי מה זה לחתום? שכתב היד שלך תקוע להם על הדף הראשון. מה זה נותן? זה הרי לא אישי, כי אני לא מכירה אותם. זה רק עט מתנוסס על דף. זה לא אומר כלום.

ואולי כן?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית ריקי כהן 29/06/2011

    דלית היקרה, הפוסט יפה מאוד, חושף משהו אותנטי על הרגע שלפני. מאוד אהבתי את קיפודים הראשון ואקרא גם את זה.

בחזרה למעלה