כמה חשוב להיות בלוגר

הבלוגרים חופשיים להיות מסוכנים ונוקבים, כי הם לא צריכים למכור מודעות ואחראים רק לעצמם. פוסט אורח של עו"ד יהונתן קלינגר

27/06/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» בלוגרים שנתבעו הצליחו לא אחת להפוך את הספין ולגרום לכך שהסיפור יעבוד לטובתם

0.
יש משהו מקסים בעיתונות החדשה ובבלוגים, שבלוגרים לא יבינו לעולם ועיתונאים כן. דברים שנראים לבלוגרים אינהרנטים פתאום הופכים להיות כל כך בעייתיים כאשר אתה בעיתונות הממוסדת, עד כדי כך שרק מתוך העיתונות הממוסדת ניתן להבין את היופי בכתיבה בבלוג.

אחד הדברים האלה הוא דווקא חופש הביטוי שלך; כלומר, למרות הטענות שרצות כי יש להגן על חירות הביטוי של בלוגרים ולספק להם ייעוץ משפטי, דווקא הבעיה הפוכה לדעתי: הבלוגרים קנאים לחירות הביטוי שלהם וילחמו עליה הרבה מעבר לתקשורת הממוסדת. הם, אם תרצו, עזרו להוכיח שהתקשורת תעדיף להתקפל מאשר להילחם על חופש הביטוי, ודווקא בתור מי שמייעץ משפטית לכמה גופי תקשורת אני יכול להיות בטוח שכנראה גם אני הייתי מייעץ להם אותו דבר.

1.
הסיפור הוא פשוט: איתמר שאלתיאל פרסם תחקיר על הקשר בין תנועת 'אם תרצו' הציונית, לסחר עם איראן; התחקיר נגרר למקומות מרכזיים יותר באינטרנטים, לאתר 'הארץ' ולאתר Ynet. בעקבות הפרסום הוגשה תביעה הארץ ו-ynet על ידי חברת אקסלס, שאחד ממנהליה הוא רונן שובל, בכיר ב'אם תרצו'. אקסלס, מסיבותיה שלה, בחרה שלא לתבוע את מפרסם התחקיר, שאלתיאל, וחיש מהר הגיעה לפשרה עם אתר Ynet לפני כחודש ואתמול גם עם 'הארץ'.
..

כעת, ובלי להכנס לדיון משפטי לגבי נכונות הטענות, הסיכויים וכדומה, אני רוצה לעמוד בנעלי היועץ המשפטי של אתר האינטרנט. ליועץ יש שיקול אחד בלבד: בעלי המניות (או כיסם) וטובתם. הוא מעוניין לסגור את התביעה הספציפית הזו מהר ככל האפשר, לא לדון בה או להתדיין בבית משפט, ובמיוחד לא לערב את ביטוח האחריות המקצועית שיש לאתר.

2.
לעומת זאת, הבלוגר יכול להרשות לעצמו הרבה דברים שאותו אתר ממסדי לא יכול. זאת למרות שהבלוגר בדרך כלל נמצא בעמדת נחיתות כלכלית, לחץ וסכנה פיננסית. לבלוגר יש בדרך כלל מטרה. הוא לא כתב את הטקסט כדי למכור עוד שטח פרסום אלא כחלק מהאידיאולוגיה שלו או האקטיביזם שהוא מקדם. ככזה, הוא יכול להרשות לעצמו להפוך את התביעה לחלק מהאג'נדה של הבלוג (ותומר פרסיקו, שנתבע על שי טובלי הוא דוגמא טובה לכיצד אפשר להפוך את התביעה לחלק מהבלוג). כך לדוגמא, מספר בלוגרים שנתבעו (או אוימו בתביעה) הצליחו לא אחת להפוך את הספין, לגרום לכך שהסיפור יעבוד לטובתם, ועשו משהו שהרבה נתבעים קלאסיים היו מוותרים עליו. ראוי לציון הוא שלמה מן (גילוי נאות: עו"ד שמעון מורמי ואנוכי מייצגים אותו) שהחליט להפוך את הקערה ולא רק לתבוע תביעה נגדית על חשיפת זהותו ופיטוריו בעקבות כך (דיון, שסוף סוף הסתיים וכעת נותרו לנו 45 ימים לכתיבת הסיכומים) אלא גרם לתובעת בתיק להתקפל ולהיות מושא הביקורת בפני בית המשפט.

3.
כל אלה מעשים שלא היו יכולים להיעשות תחת המטריה המוסדית; אם פרסיקו היה כותב את טוריו נגד טובלי במסגרת עיתון ממסדי, הרי שהעיתון לא היה מוכן לאפשר לו להמשיך לסקר את הנושא או התביעה, וכנראה גם היה מתנער ממנו. אבל זה בדיוק העניין: לבלוגרים יש את החופש להיות מסוכנים יותר, להתבטא ביד חופשית ולחשוב רק פעמיים לפני שהם לוחצים Publish כיוון שהם יודעים שהם אחראים רק לעצמם. אם אותו בלוגר היה צריך לממן מחלקת שיווק, כתבים, ולעמוד מול מפרסמים ולמכור את שטח הפרסום שלו, הוא היה מעדיף להתעסק בלהרוויח את הכסף שלו ולא בלהלחם בתחנות רוח נוספות.

4.
אני לא יודע איך הייתי מייעץ ללקוח שהיה בא אליי אם סוגיה כמו שעמדה בפני 'הארץ' וYnet: האם לסגור את העניין בהתנצלות פשוטה, אשר ככל הנראה לא לוותה בסכום פיצוי (או לא סכום משמעותי), או להhלחם על חירות הביטוי עם חרב של חצי מיליון ש"ח תביעה? הרי התנצלות לא עולה כסף.
...

בלוגר, לעומת זאת, לא היה עומד במצב הזה; לא בטוח שיש לו את הייצוג המשפטי כדי להפעיל לחץ כבד על התובע כדי להפסיק את התביעה ואת הכח הכספי לנהל אותה, וגם לא בטוח שכאן היו מקבלים אותה, אלא היו מעדיפים לרדוף אחריו. לכן, דווקא הבלוגר הרבה יותר חופשי, אפילו אם זה לא נראה ככה.
..

לבלוג של יהונתן קלינגר

צילום: Thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך