ילדים, זה שמחה

איילת נחמיאס-ורבין קוצרת אושר צרוף אחרי לידת התאומים שהתרחשה ממש לפני רגע, ועם הגדול וההרמוניה המשפחתית

21/06/2011
איילת נחמיאס-ורבין קבלו עדכונים מאיילת
  • RSS
» תאומים. צילום: ThinkStock

רגעים מזוככים של אושר - כמה פעמים זה קורה בחיים ?!? סצנות מהימים האחרונים: עברי, יונתן ואני שוכבים במיטה בבייבי ליס ומתווכחים על שמות. ״ממתי נהייתה כאן דמוקרטיה בכלל ?״ שואל אותי עברי בשקט.

בארוחת הבוקר, עברי מאכיל את הקטנה, אני מניקה את התאום ומציירת ליונתן אותיות על הגב. לעברי יש דמעות בעיניים.

עברי העלה תמונות שלנו לפייסבוק ואנחנו נשטפים בפרץ רגשות כללי מהתגובות האוהבות והחמות של כל מי שמגלה שהבטן העצומה שלי, פשוט סחבה תאומים.

כמעט תשעה חודשים נצרנו מרוב האנשים את מה שיש לי בבטן. עברי הרגיש שלא צריך לגלות ואני בניגוד למנהגי הרגיל - להתווכח - החלטתי להסכים.

כשאתה עובר דרך ארוכה מאוד (מאוד !) כדי ללדת פעם ראשונה, וארוכה יותר כדי ללדת פעם נוספת, אתה נקרע באמת בין הצורך לצעוק את האושר מעל גגות תל אביב, לבין התחושה שאולי כדאי בכל זאת קצת להסתיר, קצת פחות לשתף. שרק לא יקרה משהו רע.

ועוברים את על הבדיקות ומחכים תוך כיסוס ציפורניים לכל התשובות; אני זקוקה לאולטרה סאונד שבוע כדי לראות את הדופק ולהיות בטוחה שהפעם זה יקרה כמו שצריך.

מגיע השלב שבו כולם צועקים עלי להוריד הילוך, ואני לא ממש מסוגלת. גם אחרי אשפוז של לילה, אני נחה כמה ימים וחוזרת לזירת הפשע..... עבודה. אני מסבירה לכולם ולעצמי שזה עוזר לי להיות עסוקה ולא בעצמי....

יונתן שלי המדהים לא מקבל מקסימום אמא כי אמא שלו מתהלכת כמו היפו ענקית ויותר מתגלגלת מאשר הולכת. והילד הזה, יודע לומר באיזה שבוע אני ובאיזה חודש וחוסר הסבלנות לפגוש את אחיו, ניכר בו לגמרי, עד הרגע שהם ממש הגיעו....אז פתאום הוא קיבל אורך רוח מדהים.... יש לו זמן, הוא צודק.

ואז ביום רביעי בלילה, אחרי כמה שעות של צרצורים (כינוי של מיכלי קסטן לצירים לא סדירים - והזדמנות לומר תודה לאישה המהממת הזאת), הבהלה תוקפת אותנו בעשר שניות כשאני מזהה דימום קשה. לא אספר כמה הדרך לאיכילוב נראתה ארוכה - אתם מבינים לבד. אני זוכרת המון וכמעט כלום; בעיקר את הצרחות שלי שיצילו את הילדים מהיפרדות השיליה שקרתה באופן פתאומי. עברי נשאר לגמרי לבד מחוץ לחדר הניתוח. הרדמה מלאה. ברור שאין זמן. כל התכניות ללדת רגיל הן עכשיו אבק ברוח. רק שייצאו כבר ובשלום.

אתם מבינים ודאי שאנחנו אחרי. קשה להאמין שאנחנו הורים לשלושה. התפללתי, כרחל, קיויתי להתמלא , כחנה בשילה ( בהשאלה משירה המופלא של אחינועם ניני ״אורי״), וזכיתי, זכינו.

זה הרגע לומר שבלי צוות ה ivf בבית חולים איכילוב , בראשות פרופ׳ עמי עמית ( ואנחנו חבים תודה ענקית לאמבריולוגיות ולאחיות במחלקה הזאת שספגו את הבכי בכל פעם ועכשיו את השמחה) כל ילדינו היו בגדר חלום בלתי מושג. ומי אני ומי אנחנו בלי ד״ר אילן גל ודרכו החכמה האוהבת והרגועה ללוות אותי בדרך הארוכה הזאת, רצופת המשברים והאכזבות והנה - הגיעו השמחות. יש אנשים נוספים ברשימת התודות והחיבוקים - והם יגיעו, אני מבטיחה.

לא תמיד מבינים מסביבך את הדחף להתאמץ כל כך ולהיות הורה. זה הרי בברור התפקיד הכי קשה וזה שאנחנו הכי מרבים לעשות בו טעויות. אחרי שילדתי את יונתן הקסום , הבינו אותי עוד פחות.... אני מתפללת שכל ילדיי יהיו בריאים ושמחים והם שווים מבחינתי כל זריקה, כל הרדמה, כל בדיקה, כל פיז׳מת בית חולים מדובללת, כל בכי, כל שיחה, כל תקווה לטוב שכבר יקרה וכל אכזבה שהייתה. אז אולי אצטט באמת את פרופ׳ עמית שנהג לומר לי שטרם פגש עקשן שמפסיד....הוא היה מסתכל לי ישר בעיניים ובודק כנראה את מידת העקשנות.

העקשנות שלי ישנה עכשיו בנחת בשתי עריסות בתינוקייה של בייבי ליס. העקשנות הבכורה שלי ישן כרגע בנחת אצל דודה מיכי ומחכה לו יום כיף שהובטח לו על רקע נזלת פתאומית שפיתח לרגל לידת התאומים..... ההתמודדות ההורית הכי קשה שחווינו עד כה. יהיה בסדר, אני מקווה.

באיחולי עקשנות בדברים הנכונים, אני הולכת להניק עכשיו ( את מי קודם ??).



תגיות:

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית מאיה ארקוש 21/06/2011

    מדהים! התרגשתי.
    המון מזל טוב ללידת התאומים, בריאות והצלחה לכל המשפחה המקסימה.

  • תמונה אישית שרון קסטן שפירא 22/06/2011

    איזה כייף גדול יחד עם סחרור חושים, איבוד שעות שינה ושוב הצפה של אושר

בחזרה למעלה