נשים במקלט

"מגיעות לכאן נשים שהתרסקו. בעצם נשים שריסקו אותן מבחינה נפשית ופיזית". שגית פסטמן מבקרת במעון לנשים מוכות ושומעת את הסיפור של ע', שלא יותיר לב אחד אדיש

21/06/2011
שגית פסטמן קבלו עדכונים משגית
  • RSS
» ג'סיקה אלבה בסרט "הרוצח שבתוכי", צילום: יח"צ

בצפון השקט של תל אביב, בלב חורשה ירוקה ופסטורלית נמצא מרכז גליקמן. מבחוץ הוא משדר שלווה ופסטוראליות אבל שני שערי הברזל החשמליים, החומה הגבוהה סביבו והמצלמות שסוקרות את הבאים מבהירים שהשקט מטעה. מרכז גליקמן הוא מעון לנשים מוכות של נעמת – אחד מבין 83 המעונות הפזורים ברחבי הארץ. בעצם מדובר במקום שהוא התגלמות הסיוט של כל אחת מאיתנו – חזקה ככל שהיא מדמיינת שהיא, פמיניסטית ככל שהיא מחשיבה את עצמה.

"מגיעות לכאן נשים שהתרסקו. בעצם נשים שריסקו אותן מבחינה נפשית ופיזית", פותחת טליה לבני, יו"ר נעמת את הביקור החריג של כ 15 בלוגריות שהוזמנו לכאן במטרה להעלות את המודעות לנושא האלימות במשפחה. "במקלט הזה אנחנו בונים את האישה המוכה מחדש. אני לא בעד הגישה שאומרת שאישה כזאת אחראית לכל מעשיה. היא חייבת לקבל במצב כזה המון עזרה כי היא מפחדת להגיש תלונה במשטרה, היא מפחדת להירצח". לבני מתאמצת להסביר את הסיטואציה הרגישה: " גם לאישה שסתם עוברת גירושים בלי מכות והשפלות קשה, אז תארו לעצמכם כמה תמיכה צריכה אישה מוכה כדי לצאת מכאן ולהיות מסוגלת להאמין שהיא יכולה לבנות את עצמה מחדש".

ליד לבני יושבת ע', מי שהגיעה לפני כמה שנים למרכז גליקסמן כאישה מוכה. היא נראית מרוצה מעצמה ומהחיים בכלל. לא הדמות הטראגית שאפשר היה לצפות שתהיה אבל כשהיא מתחילה לדבר, מבינים שבדומה למרכז עצמו, גם הדימוי שהיא משדרת כלפי חוץ מתעתע ומבלבל. "היה לי נורא קשה לקבל את זה שאני אישה מוכה", היא משחזרת, "מבחינתי, אישה מוכה היא חלק מעולם עברייני ואני באתי מבית טוב. כשהכרתי את בעלי בגיל 18 – אז החבר הרציני הראשון שלי – לא האמנתי עד כמה הוא אוהב אותי. הוא היה בא ומחזיר אותי מהעבודה כל יום, כל הזמן איתי, קונה לי בגדים. ההורים שלי התלהבו ממנו. 'הוא יעשה ממך מלכה', הם חזרו ואמרו לי", היא מגחכת. "מיד אחרי שנישאנו הבאנו שני ילדים. הנישואים לא היו מושלמים. היו לנו מריבות גדולות. אני רציתי ללמוד והוא התנגד. בסוף נרשמתי לאוניברסיטה אחרי שהבטחתי לו שאני אעשה הכל בבית ובאמת השתדלתי. אבל בכל פעם שניסיתי ללמוד, הוא היה משתולל – זורק עלי קלסרים, מקלל אותי, נועל אותי בחדר השינה, דוחף אותי".

הילדים היו הראשונים לחטוף

בחדר שאנחנו יושבים בו מטופלים גם בגברים המכים שמגיעים למרכז גליקמן בהוראת בית המשפט. "עוד לא הגיע לכאן הגבר שקם ואמר לפני כל הגברים האחרים: 'שלום, אני שלומי ואני גבר מכה'. זה תמיד יהיה: 'שלום, אני שלומי ואני פה בגלל אשתי או בגלל קצינת המבחן", מספר תמיר אשמן, מטפל ומנחה קבוצות גברים. "בהתחלה הם תמיד אומרים: 'אני לא מבין למה אני פה'. הם באמת לא רואים איך כשהם מגיעים הביתה, הילדים מפסיקים לשחק מרוב פחד והאישה משתנקת. רק אחרי בערך חצי שנה של טיפול מתחילה להבהב ההבנה. הרבה גברים בוכים פה בטיפול. אנחנו לא עושים מזה עניין. בסך הכל, גברים לא עילגים ברמה הרגשית בגלל שהם נולדו ככה אלא כי החברה מכריחה אותם להפוך לכאלה. היום אין לגבר לגיטימציה לבוא הביתה מהעבודה ולהגיד למשפחה: 'היה לי יום קשה בעבודה ואני צריך חיבוק. זאת בעיה".

"כשהגעתי לכאן, מה שהכי החריד אותי הוא שאמרו לי שאם אני לא אפסיק את מה שקורה בבית, זה ימשיך עם הילדים שלי", ממשיכה ע' את סיפורה, "ובאמת הילדים היו הראשונים לחטוף, בעיקר אחרי שהם גדלו והתחילו לגלות עצמאות. באותה תקופה ידעתי שהוא צועק עליהם בצורה קיצונית, נועל אותם בחדר או זורק עליהם דברים אבל לא ידעתי שהוא ממש מכה אותם. בבית הייתי על תקן 'המפייסת המשפחתית'. בתחילת גיל העשרה שלהם, הילדים סבלו בעיקר בגלל מה שהם ראו שהוא עושה לי. הבת, למשל, לא הייתה מוכנה ללכת לישון לפני מתוך חשש שהוא יפגע בי. הבן החל לתלוש לעצמו שערות מהראש באופן אובססיבי. הוא פשוט לא ידע איך להביע את הכאב שלו. כמה שנים מאוחר יותר נודע לי שהם עשו ביניהם הסכם שאומר שאסור אף פעם להשאיר אותי ואת בעלי לבד בבית בלי שאחד מהם יהיה נוכח כדי שלא ייקרה אסון".

במסדרונות המרכז מתרוצצת חבורת ילדים כבני חמש. הם נראים מאושרים וחסרי דאגות. יש להם כאן כמה וכמה מתקני שעשועים, גן ילדים, חדר ג'מבורי ומועדונית. "כשרואים כמה המקום יפה, תמיד שואלים אותי אם הנשים בכלל רוצות לעזוב?", מספרת אורית עירון, מנהלת מרכז שעורכת לנו סיור ברחבי המעון. "התשובה היא כן כי שלמרות שנעים פה, זה עדיין לא הבית", היא עונה ומוסיפה. "נשים מתקשרות אלינו בדרך כלל שיש איזושהי הסלמה בבית. הכאת ילדים היא טריגר מאוד רציני לצאת עם הסוד החוצה". על קיר חדר הקבלה מודעה ענקית ועליה כותרת גדולה: 'האם זאת אהבה?' שואל הטקסט על רקע של ציורי שושנים ובפונטים קטנים יותר עולות שאלות אחרות: "האם את מצייתת לו אוטומטית? האם הוא סובל ממצבי רוח קיצוניים? האם בכל פעם שהוא אלים כלפיך, הוא מצטער לאחר מכן ומתנצל?"

"רק אחרי שבקרתי במרכז" מסכמת ע', "הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר בבית. רק כאן קיבלתי אהבה ותמיכה כי בחוץ אף אחד מסביבי לא ממש ידע לעומק מה עובר עלי. חייתי בתחושת כישלון חזקה אך עמומה. אפילו אחרי שהגעתי לכאן - אחרי שהוא תקף אותי קשות, נעצר על ידי המשטרה והורחק ממני על פי צו בית המשפט - ביקשתי לשקם את מערכת היחסים הזוגית שלנו וללכת יחד לטיפול. הוא אמר לי: 'תלכי את לקבל טיפול כי את באמת לא בסדר'. רק בשלב הזה היה לי ברור שהפתרון היחיד הוא גירושין".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה