נהדר אבל נמאס

הילדה הרעה והרעבה שלה, נייר הזכוכית שמשייף הכל ואופנוע אחד חדש. שי אביבי ומיכל ליבדינסקי חוגגים יום נישואים שמיני וכמעט נפרדים

21/06/2011
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים משי אביבי
  • RSS
» קצת אחרי שהם חוזרים, פתאום זה מגיע. כמו בעיטה בלב. הדחף להימלט

החודש אנחנו חוגגים את יום נישואינו השמיני (בתוך 13 שנות זוגיות).  החודש כמעט נפרדנו.

דווקא אחרי שחזרתי מוויקאנד במדבר עם הילדים (!) ובלי  אשתי(!!) שקיבלה פס, כדי שתוכל להתפנק לבדה בבית (!!!)

מרגישה כמו תיכוניסטית שההורים בחו"ל. המרחב שלי, הזמן שלי, אני שלי. אם ארצה אסע לחברים, אם ארצה אקרא ספר, או אראה טלוויזיה מתי שמתחשק. לי. איך נהיה שאחד התענוגות הגדולים של החיים זה להיות לבד בבית. וכל הוויקאנד מתכוננת לחזרתם, ממלאה מצברים, מבטיחה לעצמי הבטחות. אבל ברגע שהם חוזרים, טוב אולי עשר דקות אחרי, פתאום זה מגיע. כמו בעיטה בלב. הדחף להימלט.

דווקא אז היא אמרה שדי. נמאס. אני נפלא - נדיב - נדיר - אבל - נמאס. די! רוצה משהו חדש. זה לא אתה. זאת אני. בתגובה עברתי לגור במשרד, החדר המזרחי בבית. מחשב, ספרים, מיטת יחיד. כמעט כמו לשכור דירה לבד במקום חדש, רק שאני מכיר את השכנים.

תמיד הייתי כזאת. בכל זוגיות שהתחילה שמעתי את תקתוק הספירה לאחור. א. כי אני קשתית? ב. כי אני באה מבית שהתפרק?  ג. כי אני סובלת מחרדת נטישה?  ד. כי אני מתקרבת בצעדי ענק אל משבר גיל הארבעים?  ה. כל התשובות נכונות?

סטירה. זה גם מעליב וגם מעורר לקבל סטירה. חשבתי מה אני רוצה.  מה אני לא רוצה.  מי אני, לא כסניף שלה.  מי החברים שלי ולא שלנו.  מה אני אוהב לעשות ולא אוהבים.  מה המקום שלי. שלי.  יש לי חדר משלי ובחדר יש אור.

מה קורה לאישה שמתעוררת קצת לפני גיל ארבעים ומגלה שהיא עוד לא חייתה את החיים. עוד לא ארזה תרמיל והסתובבה לבדה בעולם, עוד לא מיצתה שהות פריקית בחופי סיני, עוד לא התנסתה בהרפתקאות חסרות אחריות, עוד לא שתתה בכל פה את הג'וס של הלייף ונתנה לו לטפטף והנה עכשיו היא מספיק בשלה לכל זה, אבל - בית, בעל ושני ילדים.

בשביל מה כל זה? כל המאמץ הזה, הלדבר על זה, הלעבוד על זה, הלהחזיק, לטרוח, האלף שקל שעולה כל יום, הלעשות עוד מכונת כביסה, לצחצח שיניים, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לסדר אותה, לבשל, לאכול, לחרבן, בשביל מה כל זה אם אין יותר מאשר רגע אחד לנוח על עלה הדפנה, הלוואי היה זר, ולהידחף הלאה במורד הזרם. בשביל מה לקום מהכיסא, לעבוד, לעמול, לענות לטלפון, להשיב לקריאה, לענות לילד. גם הוא בתורו יבנה ארמונות בחול.

מה קורה לאישה שמתעוררת קצת לפני גיל ארבעים ומגלה שנמאס לה להיות ילדה טובה. שכל החיים  עד עכשיו זה המצב היחיד שהכירה, אבל  די! נמאס. זאת לא את זאת אני. תגידי שלום. יש ילדה רעה שעומדת בתור והיא צמאה רעבה ונוכחת. עכשיו אני, כי ההיא הלכה.

מה העניינים איתך אישה? מה את חושבת, שלי לא בא? שלא בא לי? לנסוע לבאלי, לשבת - תחת - קוקוס? לנסוע להודו? לעלות להרים? לרדת עטוף גלימת אבק והילת עשן, זקן פרא ועיניים בורקות? אז בשביל מה כל זה. כשצעירים, בטוחים וזחוחים וחושבים שלהם זה לא יקרה, נייר הזכוכית של הזמן לא ישייף אותם עד דק ומעבר לו. אבל הכל כלה. הכל כלה. הכלכלה. הכלכלהכלכלה.

הכל רוטט רוטט רוטטטטטטטט.טטט טטטט. בתוכי, מסביבי, מלפני, מאחורי ומצדדי. האדמה שהיא אני רועדדדת.

אז קניתי אופנוע. קניתי אופנוע למשבר גיל הארבעים של אשתי. היא עלתה עליו אחרי שהתפעלה כמוני מכמה הוא יפה.  עלינו לכביש המטפס לקציר, על גב ההר, הארץ פרושה, הרוח שורקת, ידיה מחבקות את בטני. רוכבים על ניצוץ כמו שהגדיר ידיד את הקנייה האימפולסיבית. בשביל ביער עצרנו לשתות תה מתרמוס אדום. לכמה רגעים עצרנו את נהמתו של מכבש הזמן.

דוהרים, מרחפים. הרוח מפזרת את שערי, מלטפת את לחיי, נושפת מעלי את אפילת ליבי, ניצוצות שמש מהבהבים בעיני, ניחוח שדות מגרה את חושי. אחר כך בבית. שיני הילדה בוהקות אלי בחיוך, ידי הילד משחקות בשערי. אני רואה את רגעי הזהב של המשפחה שלי, טמונים באדמת ביתי. הרטט פוסק, היציבות חוזרת, הרפתקאות חדשות ופרועות נרקמות לארבעתנו.

בערב יום נישואינו, שיכורה מוודקה ושמפניה בעבעתי גימטרייה: שמונה שנות נישואין – שלוש עשרה שנים יחד: שמונה זה אינסוף, שלושעשרה זה אהבה! אין סוף אהבה, אהבה עד אין סוף!

או עד המשבר הבא.

והם חיו  באושר ועושר  עד עצם  הרגע הזה
...

לבלוג של שי אביבי ומיכל ליבדינסקי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה