ביקורת הסרט: ''משפחה''

כשם שבעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה נולד, הסרט ״משפחה״, של הבמאית רוני קידר, היא יצירה אקזיסטנציאליסטית כי משפחה, כידוע, לא בוחרים

אם לשפוט את "משפחה", סרטה החדש של היוצרת רוני קידר (ג׳ו ובל, סופעולם), הרי שמדובר ביצירה פייטרית אמתית. מצד אחד העיסוק באימה, מצד שני החשיפה הרגשית-אישית, הניכרת בסרט ובהעמדה של הבמאית את עצמה בתפקיד ראשי וחשוף ואילו מצד שלישי, היכולת לשלב הרבה מעבר לקולנוע, נגיעות מעולם התיאטרון והמחול. כל אלו ללא ספק דורשים תעוזה רבה ויחד הם מביעים חתרנות נדירה בנוף הקולנוע הישראלי.

וכך, סרטה של קידר, הוא מופע חזותי מעניין, שהוא הרבה מעבר למופע הקולנועי הנדוש והעשוי היטב. היצירה משוטטת בין גבולות, תוך הסתכנות בלעבור את קו הפאתטי, כשבמובנים רבים העיסוק הנוקב במוסד המשפחה, מעמיד ביקורת חברתית שהיא לא פחות מבעיטה לפרצוף(!).

כשם שבעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה נולד, ״משפחה״ היא יצירה אקזיסטנציאליסטית כי משפחה, כידוע, לא בוחרים. אתה נולד לתוך עובדה- זה אבא, זו אמא, זו אחות, זה אח וכו׳ ועכשיו, גם אם הם דפוקים, תלמד לאהב אותם, לחיות עם זה. העובדה המוגמרת של הגורל, מזמינה אותך לאהוב את האנשים האלה גם אם לכתחילה אלו לא האנשים שהיית בוחר לחיות במחיצתם.

יבגניה דודינה צילום יחצ

הסרט מביא בהדרגה את תחושת האובדן והנקמה, שכולנו חשנו הפוגות או פרקים (מי יותר, מי פחות) במהלך חיינו. אך הסרט עושה זאת בקיצוניות רבה (קיצוניות שהיא אמנות בפני עצמה) לעיתים בערבוביה קשה לעיכול ולעיתים באופן סטטי/דינמי, מופרע ובוטה אבל הסרט מיטב לנמק את תחושת החתירה והמניפולציה בין המשתייכים לגרעין המשפחה ונכנעים לה, לבין אלו שתשישות הגורל מביאה אותם לידי מעשה.

משפחה לא שגרתית עומדת במרכז הסרט הפרוע הזה, גם מיקום הבית הפיזי שלהם לא מוגדר, רחוב בפרבר אורבני בסגנון אירופאי ומצד שני משפחה דוברת עברית במודל משפחות אם, בשכונות מצוקה ובן שניכר שהוא חייל צה״ל. גיבורת הסרט, לילי (רוני קידר) מתאפיינת באב אנוכי (אלי דנקר), ואם חולנית ועייפה (יבגניה דודינה). אחותה של לילי, סמדר (חן יאני) סובלת מהפרעות נפשיות ונטיות אובדניות ואחיה, יובל (אריה הספרי) הוא חייל צה״ל, סוטה שתוקף בשטח הלא נכון.

משפחה של רוני קידר צילום יחצ

הסיפור נפתח במעין ווידוי לילי- מיקרי, של לילי עם בתה של הפסיכולוגית שלה (טומי ברמבוים, הנהדרת). הלילי ולילי הם מטאפורה אדוקה של חושך, של פחד, של מצוקה.

הווידוי, הוא שחזור, כמעט פרוטוקולי- של חוקר ונחקר- אבל הוא אינו מפליל, הוא בגובה העיניים, נערה אל נערה.

בהדרגה חושפת לילי את משפחתה או יותר נכון, את מסע הנקמה, שאינו אלא מרחץ דמים של הבלתי נסבל. תמונה אחר תמונה, כדפדוף באלבום הסיוט המתמשך, יוצר אצלנו תחושה שקשה להסבירה- אך נסו לדייק אותה או התאזרו בסבלנות אליה כשתצפו בסרט הזה. נדמה שחיה פצועה, שורדת בג׳ונגל המציאות האכזרית, חתומה על התסריט.

הסרט משפחה צילום יחצ

אני נזהרת מלעשות כאן ספוילרים אבל מכיוון שהז׳אנר הוא אימה ויש רוצחת ויש אליבי, אומר רק שנדמה שהמשפחה הזו ארוזה בכל צרה אפשרית, החלום הרע והסיוט הבלתי נמנע. דמות האב צינית להחריד, דמות האם רפופה להכאיב, דמות האחות שוברת לב ודמות האח מלאה רוע ארסי. ובמרכזה של המשפחה, לילי- אותה מגלמת כאמור, רוני קידר. הבחירה לעמוד במרכז, לתצפת על הדמויות, לתאר אותן ולתכנן פעולה אחר פעולה עד לנסיבות מותן, היא בחירה שקושרת את היצירה הזו בטבור- מהבימוי, למפגן המשחק המרכזי. הדיוק הזה, לא היה מתאפשר אלמלא בחירת השחקנים המדויקת עד למלאכת מחשבת ממש.

הסרט היא דרך חדשה, אלימה, משונה לקלף את מושג המפתח הלעוס לעייפה בעולם הקולנוע. מצד אחד, הסרט הוא הזדמנות, לצפות בגרסה מקורית למדי, לתפיסה התרבותית של יחסים בין דמויות, במערכות יחסים שמושתות על היררכיה וצייתנות ומצד שני, איתגור של תפיסה קולנועית בינתחומית, במרחב קומפוזיציוני מרתק של בית. כאשר הגג האדום של הבית, המרחב הבטוח, הופך בסרט לאדום מדמם ומסוכן.

הטריילר

[youtube A_bDESRfTTw nolink]

כוכבים- 4  סרט שיש שיסתכלו בו בזלזול מתנשא ויש שייכנעו לדופק שלו ויצאו מטולטלים. אני שייכת לסקטור השני ובעיני זו לא פחות, מאסתטיקה חדשה של כאב, נקמה ומוות.

מבחן מרלנה- עובר: תיעוד נשי נוקב שלא דופק חשבון משני צדי המצלמה.