גן החיים

הסופרת דקלה קידר על ספר סוחף שעוסק אנושיות של חיות וחייתיות של אנשים, סיפור של משפחה בכלובי חיות בשואה

20/06/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» גן החיים, על אנשים וחיות

משחר ילדותי קראתי ספרות שואה. נאלצתי לעשות זאת בסתר. סבתא שלי לא רצתה לספר, אמא שלי לא רצתה לשמוע, ואני נאלצתי ללקט פירורי מידע לבדי (הרבה פעמים חומרי קריאה שממש לא התאימו לגילי), בספרייה הקטנה של המושב שלי. בימים קראתי, ובלילות חלמתי איך אני הורגת את היטלר ומראה ליהודים סביבי התנגדות אמיתית מהי.

כשבגרתי, למדתי להתנגד למונח, "ספרות שואה", שמכלילה כל יצירה ספרותית שנכתבה בתקופת השואה, מיומנים אישיים וספרי זכרונות, עד לפרוזה, מחזות ושירה - ובדרך עושה עוול גדול לכל יצירה ייחודית העומדת בפני עצמה.

לקרוא לספר "גן החיים – על אנשים וחיות" ספרות שואה, זה לעשות עוול מיוחד.

הספר התגלגל לידי כמעט במקרה. העטיפה המהוהה למראה לא מעוררת סקרנות, ואני מודה שמאז שהפכתי לאמא, אני לא ששה לצרוך שואה ספרותית בשעות הפנאי.

לפני כשלוש שנים פרסמה עיתונאית הארץ, אביבה לורי, כתבה על משפחת ז'בינסקי. המשפחה הפולנית, ניהלה את גן החיות של ורשה והתגוררה בשטח הגן. עם הכיבוש הגרמני נורו רוב חיות הגן, והכלובים נותרו ריקים, שם הסתירה המשפחה מאות יהודים ולוחמי מחתרת.

הדוד שלי, ישראל גל, קרא את הכתבה בהארץ בזמנו. התרגשותו העמוקה מהכתוב, הביאה בסופו של דבר לכך שהספר תורגם (תרגום נהדר ועדין של אביבה לורי עצמה) ויצא לאור זה עתה, בהוצאת עם עובד.

אז נכון, הספר עונה בהחלט להגדרה ספר שואה: יש מלחמת עולם ברקע. יש חילוצים נועזים של יהודים מגטו ורשה. ונכון, יש הסתרות במחבוא. מאבק על אוכל, יש שריפות, יש חיוכים נאצים מרושעים, יש גופות, ניחוח מוות ומעשים אכזריים, אבל שם לא נמצאת הדרמה האמיתית.

הדרמה הגדולה מתחוללת בין כתלי גן החיות ובבית עצמו, ומסופרת דרך עיניה הפקחיות, הרגישות ומלאות ההומור של אנטוטנינה ז'בינסקי – אם המשפחה. היחסים של אנטונינה עם כל אחת מהחיות, פיוטר האוגר השיכור, ז'רקה הכלבה, קובה התרנגול, החתולה בלבינה המשברית, עכברושון תאב החופש, ויצק הארנב המשתאה, מספרים סיפור אחר על המלחמה. זהו סיפור על אנושיות של חיות, ועל חייתיות של אנשים. התיאור המפורט והמדויק של אנטונינה גורם לך להתקרב לעולם אל מילולי, מלא חמלה, תשוקה וזעם. החיות, האורחים העוברים במחסה של משפחת ז'בינסקי, ובני המשפחה, כולם יוצרים מארג אנושי חי ונושם.

האבחנות המדויקות של אנטונינה לגבי החיות, פעמים רבות מהדהדות, כמעט בצורה לא מודעת, למתרחש מחוץ לכתלי גן החיות – הן מצד הכיבוש והן מצד הנכבש. אולי הדימוי החזק ביותר הוא הכלובים שתפקידם היה לכלוא, למנוע מהחיות לברוח – וכעת הפכו למקלט אחרון עבור מאות יהודים - המוצא אחרון להיאחז בחיים.

הספר גן החיים הוא ספר סוחף. והוא גם מאפשר לך לאהוב את הפולנים.

כילדה לאהוב פולנים היה אסור בתכלית האיסור. סבתא שלי אמרה שהם לא פחות חארות מהגרמנים (כך גם ההולנדים והאוסטרים). אם סבתא שלי היתה חיה היום, הייתי מקריאה לה את הספר. הוא פותח פתח לקירבה חדשה, להבנה, ואולי אפילו לשיחה חדשה עם העם הפולני – שאיתו עדיין לא חזרנו בתשובה.

לסיום, הרבה פעמים קוראים לנאצים 'חיות', סבתא שלי בוודאי כינתה אותם כך. אחרי הקריאה בספר הזה, ברור לי שאפשר לקרוא לנאצים בשמות רבים.

אבל חיות, במקרה הזה, היא מחמאה גדולה.

דקלה קידר היא סופרת, לאחרונה הוציאה את ספרה השלישי "משהו פשוט מסובך"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה