וינטג'

נעמה תורן ביקרה בלונדון כדי להרגיש מבוגרת בעיר שתמיד גרמה לה להרגיש צעירה. ככה זה, אנחנו לאיטנו הופכות לוינטג'

19/06/2011
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» איך אראה בעוד עשרים שנה? Thinkstock

זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי מבוגרת בעיר שתמיד גרמה לי להרגיש צעירה. אולי זה בגלל שבאמת ביקרתי בה הכי הרבה כשהייתי צעירה. אולי זה בגלל שכל הפנים האלה שהלכו מולי ונראו לי כמו מה שאני רוצה להיות גדולה, היו גם אלה שהזכירו לי שאני כבר גדולה והילדה שהולכת לידי ברחוב מלא בוטיקים של וינטג' ובתי קפה קטנים וקוליים (אלוהים, אמרתי קוליים?), כבר קרובה אליהם בגיל יותר ממני. אולי זה בגלל שהאנשים שאני מכירה שם כבר כמעט ארבעים שנה, נראו לי פתאום, איך לומר, זקנים, עייפים, מובסים.

הבועה התנפצה

אז כן, בהחלט, כשאני אהיה קטנה, אני רוצה לגור בבריק ליין או באחד הרחובות הסמוכים. גם הגדולה חושבת שזה המקום הכי מדליק (אלוהים, אמרתי מדליק? היא בטח לא אמרה מלה כזאת), ולה יש יותר סיכוי לעשות את זה. וככה מצאתי את עצמי, כמו קלישאת האם שפספסה את החלום, הולכת איתה בין הדוכנים והחנויות, ליד כל הגברים הנמוכים בחליפות הזולות שמשדלים אותך להיכנס למסעדה ההודית "הכי טובה ברחוב" כמו סרסורים עקשנים, מביטות לצד הלא נכון של הכביש ומתפעלות ממה שכולם לובשים. וכל הזמן אני משננת לה את המנטרה: אם תרצי, אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי שתבואי לכאן כשתהיי גדולה; ללמוד, לעבוד, לחיות. זה חשוב לחיות בארץ אחרת, במיוחד בארץ אחרת מהארץ שלנו. וזה לא רק מה שאני אומרת. זה הנשיא שלנו שאומר את זה. וכאמא אחראית אני צריכה לכוון אותה, לא? מילא שלא קל פה. אבל לאן זה בדיוק הולך כל הסטראט אפ הזה, של הרצל? אז רצוי להציע כמה שיותר אופציות. שהיא תבחר לבד.

החלום נעלם מעל דפי ההיסטוריה

אני בחרתי כבר בגיל 15. הודעתי לאמא שלי שזהו. אני נשארת בלונדון. מצאתי את יעודי בחיים. אני מתחתנת עם אדם אנט, עושה לו כמה ילדים – בנים, בנות – לא חשוב, גם הם לא חייבים להיות סגורים על זה, וחוזרת לבקר רק בחגי הרגלים. אבל אז בחרתי בקריירה שמבוססת על השפה העברית וככה נעלם אדם אנט מעל דפי ההיסטוריה, וגם עולם העיתונות המודפסת הולך בעקבותיו. אין להתפלא על כך שלא חזיתי את התפנית הזאת. אני זאת שגם אמרה פעם לאבי ניר, שחבל על הזמן - "שמש" בחיים לא יתפוס. כשאני מספרת את זה לגדולה, שכבר התעייפה מהשידורים החוזרים, היא מביטה בי במבט המיוחד שלה שאומר: איזה מזל שאין לנו אותו שם משפחה.

להזדקן ולהישאר צעירה

וככה הלכנו לנו, אני והיא, בבריק ליין ביום  גשם, עם הדוד שלי, שאירח אותנו. הוא החזיק מטריה ישנה וענקית שנסגרה לו כל רגע על הראש, ואנחנו צחקנו על ההתעקשות. שלו – לפתוח אותה בכל פעם מחדש, ושל המטריה. המטריה ניצחה. אחרי שנשארנו לבד, אני והיא, לעניינים של בנות – כלומר, להיכנס ולצאת מחנויות וינטג' ולהתלהב מהנעליים והתיקים (למרות שבמקומות מסוימים, כלומר היותר זולים, הבגדים והנעליים נראים כאילו הרגע מישהו לא ממש נקי נשלף מהם, וכשמדובר בווינטג', יד שניה זה רק במקרה הטוב). בדרך חזרה נפגשנו שוב עם הדוד. את רואה, אני אומרת לילדה. רק צעירים גרים פה. והדוד שלי. והדוד הטוב אמר: נכון. בגלל זה עברתי לשכונה הזאת. אחרי ארבעים שנה בלונדון, זה המקום להזדקן בו ולהישאר צעיר. הילדה קלטה את המסר. גם מתאים לה להיות אמנית ולהישאר צעירה לנצח בשכונה הכי בוהמית בעיר המדהימה הזאת. ואני הסתכלתי על עצמי בחלון של מכונית חונה וניסיתי לדמיין איך אני אראה בעוד עשרים שנה. וינטג'.

מתוך הבלוג של נעמה תורן

צילומים:

http://www.flickr.com/photos/brighton/, Thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה