ספר השנה שלי (3)

חלק שלישי שבו כותבים נבחרים חוגגים איתנו את שבוע הספר העברי בבחירת ספרי השנה שלהם. בחרו גם אתם ונמקו בתגובות

14/06/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» לבד בברלין

חלק שלישי של מסיבת שבוע הספר בסלונה.

לחלק ראשון, עם בועז כהן וטל ניצן. לחלק השני: עם מירי שחם, מיה טבת-דיין ואביבה משמרי.

עדנה אברמסון על המפגש של אן אנרייט, 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה ו'יעל מציצה לרחוב'

המפגש, אן אנרייט, הספרייה החדשה 2009 (מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי)

בלי הכנה, בלי קריאת ביקורות או המלצות משבחות, בלי מקום של כבוד ברשימת קלאסיקות או רבי מכר – קראתי אי אז בתחילת החורף (כמובן שהיה שרב עדיין) את "המפגש" של הסופרת האירית אן אנרייט.

בדיעבד התברר שאנרייט זכתה בפרס בוקר על הרומאן הרביעי הזה שלה, ולחלוטין אפשר להבין למה. בקול חד-פעמי וצלול היא בונה דמויות ריאליות, מורכבות ונוגעות, ואת זכות הדיבור הראשית מעניקה לגיבורה אישה מהעוצמתיות שקראתי. הכתיבה שלה מצליח להכיל בכל משפט מחדש גם מהיופי ומהאסתטיקה הספרותיים וגם מהתובנות החדות ביותר שנוגעות בנפש האדם ובמקומו בזוגיות, במשפחה, בעולם.

בקיצור עלילתי, ורוניקה הגרטי בדרכה למפגש משפחתי גדוש אחים (אמה ילדה 12 ילדים ועברה עוד שבע הפלות), ולמעשה לווייתו של אחיה האהוב, השיכור והאבוד ליאם, שנכנס יום אחד אל הים כשאבנים בכיסו. היעד הוא המסע אל הבית שבו יוצב הארון, אך המסלול התודעתי הפוך: ורוניקה חופרת מחילה אל זיכרונות – אמיתיים או מדומיינים – שצרבו את ילדותה באירוע שהיא בטוחה שהתרחש בהיותה בת שמונה, כשגרו היא וליאם במשך שנה אצל הסבתא.

קל ליפול לקלישאת הסוד המשפחתי האפל, ליסודות הרקובים והאכולים שהביאו להתאבדותו של ליאם, אבל אנרייט רחוקה מקלישאות ורב-מכריות, וכל מילה שלה לוחצת על הריאות בחבטות-נשיקות מדויקות ומכאיבות. אצל כותבת אחרת ורוניקה הייתה אולי נשארת אמא אפורה שמנהלת בית ובנות וחוגים, אבל כאן עומד סלע נשי אמיץ ורב-כוח, שמצליח לעמוד על שתי הרגליים גם כשהקרקע רועדת מול עיני הכחול-קרח של ההגרטים.

במתח שבין מוות, אלימות וסודות, הקול של ורוניקה מושיט יד בהומור ובחיות, מזמין להתעכב ולקרוא שוב. בצעדים נחושים היא שוברת את חותם השעווה של הזיכרון ומתעמתת עם היותה עֵדָה שנותרה ללקט את רסיסי התמונות והמידע כדי להעניק משמעות לטרגיות של החיים במשפחת הגרטי.

הלשון של אנרייט, שהיא לפעמים שירה ממש, הופכת את "המפגש" לספר הכי טוב שקראתי השנה, והלוואי שכמוהו היו נקרים על שידת המיטה שלי כל השנה כולה.

לבד בברלין, הנס פאלאדה, ידיעות ספרים 2009 (מגרמנית: יוסיפה סימון)

נכון, אפשר היה לקצץ ממנו 200 עמודים בערך ולקבל סיפור טוב יותר, אבל גם כך מדובר בספר שמחפשים לחזור אליו בכל רגע שאפשר. "לבד בברלין" מבוסס על סיפורם האמיתי של זוג ברלינאים ממעמד הפועלים שמחליטים לתרום את תרומתם הצנועה להתנגדות למשטר לאחר שבנם היחיד נפל במלחמה – הנחת גלויות שעליהן מסרים חתרניים ברחבי העיר. הם מקימים עליהם חוקרי גסטפו נחושים וכועסים, בעוד ברלין היא קן צרעות של הלשנות ורדיפות – עיר לשרדנים בלבד.

הסיפור של הקוונגלים הולך ומתכנס אל סופו המר ותחושת המחנק גוברת. בחלקים האלה פאלאדה מכה בלי רחמים ואי אפשר להפסיק לקרוא. העמודים האחרונים ממש חוברים שוב לתיק הממשי של הזוג ששכן במרתפי הגסטפו, והבטן מתהפכת.

הספר נכתב ב-24 ימים בלבד, וקשה לומר שזה מורגש. המורכבות האנושית מופתית ומצליחה להעביר עוד פיסה קטנה מחייהם של אנשי העיר ה"רגילים" במה שהיה תופת בלתי נסבל. זאת לא ספרות ענקית אולי, אבל האופן שבו הוא מצליח לספר את הסיפור הקטן הזה – בהחלט גדול.

יעל מציצה לרחוב, יונה טפר, הקיבוץ המאוחד 2008 (איורים: גיל-לי אלון-קוריאל)


אממ, כן, ספר לקטנטנים בגרסת קרטון קשיח, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדובר במרכיב עיקרי בתפריט הקריאה שלי לאורך השנה. יעל של יונה טפר, קטנה מכדי לשחק לבד ברחוב, בולעת את העולם מבעד לשלבי המרפסת, ואילו גילויים מסעירים חולפים מול עיניה – כלב! חתול! אוטו אדום! טרקטור!

מעט טקסט שתופס הרבה: צומת עירוני שמתגלה מבעד לאיורים ובסופו של דבר יכול ליצור תמונה פנורמית של חיים הרוחשים ברחוב, עם בגדים תלויים על חבל כביסה, מסעדה, גינה קטנה מתחת לעץ, פרסומות להופעות וחנות נעליים. החזות הידידותית של השכונה הופכת אותה לקיבוץ קטן בעיר הגדולה.

הספר מלא תנועה וחן וממלא את ייעודו בדיוק לשכבת הגיל הרכה הזו, שבה עוד אפשר להצביע בחדווה ובטון מנצח על מה שהתגלה פתאום.

עכשיו אנחנו כבר עמוק בתוך "איילת מטיילת" המקסים ותמיד עם הקלאסיקות האהובות, אבל יחסית למספר הפעמים שהקראתי בקול את הספר הזה – גם ההנאה שלי הייתה עדיין רבה בכל פעם מחדש.

עדנה אברמסון, כותבת הבלוג "הרפובליקה הספרותית"

אריאלה  רביב על 'אנשים טובים' של ניר ברעם


ניר ברעם הוא גבר ישראלי בן 34 שכתב ספר המתרחש בשנות 1938 בברלין ולנינגרד. צריך המון ביטחון עצמי, על גבול היהירות, ביכולות שלך כסופר כדי לכתוב ספר על תקופה כה שונה וכל כך טעונה מבחינה היסטורית. ושסופר ישראלי יכתוב ספר שמתרחש בשנת 1938 בלי לעסוק בכלל בסוגיה היהודית זו כמעט התאבדות מקצועית, אבל ניר ברעם הצליח להתגבר על כל המכשולים האלה, ולכתוב את אחד הספרים הטובים והחשובים ביותר שראו אור בארץ בתקופה האחרונה.

שני גיבורים יש לספר הזה: תומס הייזלברג, פרסומאי גרמני, ואלכסנדרה וייסברג, בת לאינטלקטואלים רוסים – ולשניהם יש שאיפה שמובילה אותם בחיים, הרצון להצטיין. חשוב להם להיות טובים במה שהם עושים, גם אם מה שהם עושים חותר תחת כל עקרונות המוסר. שניהם מעמידים את הכישורים המעולים שלהם לטובת שני המשטרים הרצחניים ביותר שידעה ההיסטוריה: גרמניה הנאצית, ובריה"מ בתקופת סטאלין, ושניהם, ביושבם מאחורי שולחנות כתיבה, בלי ללכלך את הידיים, חורצים גורלות של מאות אנשים.

קשה להאמין שיש אדם בן זמננו שלא למד על מלחמת העולם השנייה ועל מעשי הנאצים, ושלא שאל את עצמו איך זה קרה. ברעם מראה איך זה קרה, בעזרת שני הגיבורים שלו. איך אנשים משוללי כוונות רעות הפכו לחלק אינטגרלי מתעשיות ההשמדה והרצח האדירות האלה, כשבעצם הם לא רצו להזיק לאיש, רק לבצע את העבודה שלהם כמו שצריך.

הספר "אנשים טובים" הוא הישג ספרותי נדיר. ברעם בנה שתי דמויות מורכבות ושלמות, שאי אפשר שלא להזדהות עם המניעים שלהן, לסלוח להן על השקרים שהן מספרות לעצמם, אבל גם לסלוד מהן סלידה עמוקה. גם התחקיר ההיסטורי והידע על התקופה הנדונה מדהים בהיקפו, והכי חשוב: הספר מאוד מאוד קריא.לא קל לכתוב ספר עמוק ומקיף, שעוסק בסוגיות מוסריות כבדות ועדיין יהיה קשה להניח אותו מהיד, ברעם הצליח לעמוד גם במשימה הזאת.

אריאלה  רביב כותבת את הבלוג הפופולארי "לשאוף לנשוף"

כרמלה כהן שלומי על 'דרך הרפאים' של פט בארקר

את 'דרך הרפאים' של הסופרת פט בארקר קראתי כמי ששותה מרצון רעל והתמלאתי יאוש. כאם לשני בנים אחרי שירות מבצעי שבמהלכו הרגשתי כמו חיה לכודה על כביש מהיר, הבנתי במהלך הקריאה ובאופן העמוק ביותר, שאין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. לפני הספר הזה שנגע בי עמוקות קראתי את 'אשפת מלחמה' של הא ג'ין שגם במהלך קריאתו נזקקתי להפסקות נשימה בין חטיבות הסיפור, אבל דרך הרפאים המם אותי בעוצמתו.

דרך הרפאים' הוא סיפורם של בילי בריור, קצין בריטי הלום קרב במלחה"ע הראשונה ושל הפסיכיאטר ריוורס המטפל בו ובחבריו הלוחמים מתוך חמלה עמוקה ובידיעה ברורה שהוא עוזר להשיב אותם אל שדות הקטל הנוראים.

הספר פורש בחריפות חסרת רחמים, יבשת מטורפת הטובעת עד צוואר במלחמות שבטים חסרות פשר, מן ילידים מודרניים זהים לשבטים הקדומים שאת תרבותם חקר הפסיכיאטר. מול הקורא נפרשת השוואה מצמררת וחסרת תוחלת בין תרבויות שבבסיסן אין בעצם כל שוני. בשתיהן נגלה גרעין הרס שמקורו בנפש האדם. כל אדם. לא פעם הרגשתי מחנק תוך כדי קריאה. כמה מעט השתנה כאן ואיך המלחמות המתנהלות על הכדור הזה דומות זו לזו באיוולתן ובצער הנורא שהן ממיטות על מליוני אנשים. סיימתי את הספר מרוקנת, קטנה ומיואשת.

דמותו של בילי בריור היא דמות עוצמתית ונואשת, שכמו בסיפור סזיפוס מסתערת שוב ושוב על אותו הר בידיעה ברורה שתתרסק ותתאיין ובכל זאת הוא נמשך כבחבלי קסם לזרועות מפלצת המלחמה. סיפורו הוא סיפורו של לוחם, כל לוחם, נואש וחזק וחסר סיכוי מול הכוח המניע את המלחמה שתמיד, אבל תמיד יהיה חזק ממנו.

כרמלה כהן שלומי כותבת סיפורים קצרים אוטוביוגרפים בפייסבוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה