ספר השנה שלי

חגיגות שבוע הספר בסלונה נפתחות: שבוע שבו מבחר כותבים אהובים, שחיים את הרשת אבל לא זנחו את חיי הקריאה העשירים שלהם, בוחרים את ספר השנה שלהם. חג ספר שמח

12/06/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» צילום: ThinkStock

השבוע ייפתחו חגיגות שבוע הספר בישראל. האם במדינה בה במהלך כל השנה מתחרות הרשתות ביניהן במבצעים ההופכים את מחיר הספר למגוחך יש טעם עדיין בפסטיבל הזה? איך אפשר לקיים את האירוע הזה סביב המילה הכתובה ולא יחסי הציבור, השיווק והגימיק? האם קהל הקוראים לא התעייף מהריטואלים בכיכר כשהספרים בכל השנה מחזרים אחריו באגרסיביות, והקולניים שבהם במסעות השיווק הם גם המככבים ברשימות רבי המכר?

לאלו שטוענים כי הרשת מחסלת את הקריאה, יבואו המספרים של שתי הרשתות והחנויות הקטנות ויוכיחו אחרת. והנה, גם כותבים שיש להם נוכחות דומיננטית ועשירה ברשת לא זונחים את חיי הקריאה שלהם. כמה מהכותבים האלו, מהם גם עוסקים בספרות ותרגום, שחלקם מחזיקים בלוג או עמוד פייסבוק עשיר בקוראים ומדווחים על הקריאה שלהם יתארחו כאן השבוע.  מידי יום נציג בין שניים לשלושה נבחרים, כשהם בוחרים את ספר השנה שלהם, ומנמקים בכשרון שהופך את ההמלצה לחובת קריאה.  בין הכותבים: המשוררת, העורכת והמתרגמת טל ניצן, השדרן בועז כהן, הסופרת מיה טבת דיין, הבלוגריות הספרותיות עדנה אברמסון, מירי שחם, ענת מגל, אביבה משמרי, מנחה נופה וימימה עברון, הבלוגרית אריאלה רביב, כותבת הסיפורים הקצרים בפייסבוק כרמלה כהן שלומי,  חג ספר שמח.

טל ניצן, משוררת, מתרגמת, עורכת.

רובר אנטלם, "המין האנושי", עם עובד, סדרת תעודה בעריכת אילנה המרמן. תרגום מצרפתית: רמה איילון. 322 עמ'.

"המין האנושי" הוא יותר מהספר הטוב ביותר שקראתי השנה: הוא מסה (מלשון ניסיון) שמחוללת שינוי בקוראה. בדומה ל"הזהו אדם" של פרימו לוי – אם כי באופן מפורט ומוחשי יותר, שחס פחות על הקוראים – הספר מתעד את שהייתו של אנטלם, לוחם רזיסטנס לא-יהודי, במחנות ריכוז בגרמניה, וכמו לוי הוא חוקר אותה איכות מתעתעת – האנושיוּת – בקרב הקלגסים ובקרב קורבנותיהם.

אנטלם שהה בשבי הנאצי כעשרה חודשים, וכשהשתחרר, עם ניצחון בנות הברית, היה על סף המוות. החודשים האלה מתוארים בריאליזם כמעט קשה מנשוא, ובד בבד תוך התבוננות פילוסופית שאינה פוסחת על שום תופעה:

"שם (בבית), החיים אינם מצטיירים כמאבק בלתי פוסק במוות. כולם עובדים ואוכלים בידיעה שהם בני תמותה, אבל פרוסת הלחם שלהם איננה מה שבאופן מידי הודף את המוות, דוחק אותו הצדה; הזמן איננו מה שמקרב את המוות ותו לא, אלא הדבר שבתוכו אדם יוצר את מעשי ידיו. המוות גורלי, משלימים אתו, אבל כולם פועלים למרות המוות.

אנחנו, לעומת זה, נמצאים כאן כולנו בשביל למות. זו התכלית שהאס-אס הועידו לנו. הם לא ירו בנו ולא תלו אותנו, אבל כל אחד מאתנו, שנמנע ממנו מזון במחשבה תחילה, חייב, במוקדם או במאוחר, להיות אותו מת מוּעָד. מטרתו היחידה של כל אחד מאתנו היא אפוא למנוע את מותו." (עמ' 32-43).

אין שום אפשרות לסכם כאן את איכויותיה הספרותיות, ההגותיות והמוסריות של יצירת המופת הזאת: כמעט כל פסקה בספר, היחיד שכתב אנטלם, היא חוויה מטלטלת. ובמהלך הפרדוקסלי שרק יצירות מופת מסוגלות לו, הספר, שחודר בפרוטרוט לאיומות שבתופעות, מעורר בסופו של דבר כמין קתרזיס. כפי שכותבת אילנה המרמן באחרית הדבר, שמעניקה מילים מדויקות ועמוקות לסערת הרגש של חוויית הקריאה: "אי אפשר שלא לאהוב את האנשים ואת האיש שכותב עליהם כך – לא לרחם עליהם, כי אם להשתאות ולאהוב. והאהבה במחוזות נוראים כל כך... מביאה הקלה ונחמה ועמן קורטוב של אופטימיות."

על טל ניצן בלקסיקון הספרות העברית.

בועז כהן, מגיש ועורך ב88, מוזיקאי

על שלושת הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, "בלעדיה" של מולינה, "גן העדן" של המינגוויי ו"יום אחד" של ניקולס

שלושה ספרים, תקופות שונות, שלושה זוגות, גבר ואישה, בספרד, בצרפת ובסקוטלנד.

"בלעדיה" של אנטוניו מוניוס מולינה

מולינה, הסופר הספרדי, הוא לדעתי הסופר החי החשוב ביותר בעולם. רק שיזכה לחיים ארוכים. כל יום שבו מולינה לא זוכה בפרס נובל לספרות הוא חרפה לאקדמיה השבדית. חמישה ספרים של מולינה תורגמו לעברית. "החורף בליסבון" (סרט שהוא פילם נואר מפעים), "ירח מלא" (רומן פסיכולוגי וגם ספר מתח, מעין שידוך בין דוסטוייבסקי לצ'נדלר), "אשרי האיש" (שלושתם תורגמו על ידי טל ניצן), "ספרד" והשנה גם יצא "בלעדיה"..

"בלעדיה" הוא ספר שניתן לפרשנות בכמה מישורים אך הוא מרעיד וצובט וכובש את הלב בשל האהבה העזה של גיבור הספר, מריו, לאהובתו החמקמקה, בלנקה. מולינה תמיד הצטיין בתיאור דמויות נשיות, אבל כאן מריו גונב את ההצגה, למרות הקסם הרב ששורה על דמותה האניגמאטית של בלנקה היפה.

"בלעדיה" הוא סיפור על אובדן. על רצון לכבוש את לבה של אישה ועל ההבנה שלעולם לא תוכל באמת להשיג אותה. מאיר אריאל הגדיר זאת פעם, ב"שיר כאב": אתה לא יכול להקיף אישה, 365 מעלות, תמיד ישנו סדק דרכו היא תוכל פתאום להתגלות, ועובר-שב בא לוקח, כל מה שהיא רוצה לתת".

מריו הוא גבר מהסוג הישן. הוא נחוש. עיקש. שקט. חזק. בלנקה נשבית בקסם הזה, מתמכרת ומתמסרת, אבל ברור מהרגע הראשון שזהו קסם זמני. מריו הוא קול השפיות. היציבות. הביטחון. בלנקה נמשכת אל הצד האחר, הרעוע, האקראי, הלא בטוח, האמנותי. יש לה חלומות על חיים אחרים וחוסר סיפוק תמידי. המפגש הזה ייגמר באובדן. בלב שבור. בקריסה גמורה.

הפיתרון של מולינה מרתק. הוא מפעיל את העלילה בשני מישורים מקבילים, מציאותי וסוריאליסטי. בלנקה אובדת לו, אבל מריו מוצא העתק שלה בביתו. האם הוא השתגע מעצב? האם יש כאן קונסיפרציה, או שזהו סיפור-פנטזיה? והכי חשוב: האם זה באמת משנה?

"בלעדיה", אנטוניו מוניוס מולינה (כתר).

ספרים נוספים שיצאו השנה וראויים לכל שבח:

דייויד ניקולס, "יום אחד". 15 ביולי 1988. סקוטלנד. תאריך גורלי. אֶמה ודקסטר נפגשים לראשונה במסיבת סיום הלימודים באוניברסיטה. מחר דרכיהם אמורות להיפרד. אבל לאחר יום אחד בלבד יחד, הם אינם יכולים עוד להפסיק לחשוב זה על זה. ספר נפלא שהפך לסרט נוגע ללב.

ארנסט המינגווי "גן העדן". הריוויירה הצרפתית, 1925, הזמן שבין המלחמות, וסופר אמריקאי (דיוויד בורן) משחק משחק ארוטי עם אשתו היפהפייה קתרין. ספרו הסנסציוני של הסופר האמריקאי הגאון, זוכה פרס נובל, שיצא לאור רק 25 שנים אחרי התאבדותו.

בועז כהן עורך ומגיש את תכנית הבוקר של 88FM, "רוקר טוב". כל יום בין 8 ל-10




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה