מאת אור אילן
כשאמן עובד על יצירתו מקובל להניח שהוא מתחבר אליה באופן מסוים ויש אף שיגידו שהוא הופך להיות חלק ממנה והיא ממנו. הנחה זו נכונה אף יותר כשמדובר בשחקן שמגלם דמות. יסכימו איתי חברhי השחקנים, שכשאנחנו נכנסים לנעליה של דמות מסוימת יש לנו מטרה לספר את סיפורה, אבל איכשהו הסיפור הופך להיות סיפורנו, והמטרה בעקבות זאת הופכת לאישית וחשובה עוד יותר.
אז איך ומתי נוצרת ההרמוניה המושלמת ביני לבין לִילַה דמותי בסרט "אָמוֹר"?
אני חושבת שזה התחיל כשקראתי לראשונה את התסריט, ומיד הוצפתי בזיכרונות מסיפור חיי האישיים. לִילַה, רקדנית ומורה למחול שעברה תאונת דרכים קשה ונותרה משותקת מהצוואר ומטה, חיה כבר שלוש שנים בתחושת החמצה ופספוס על כך שחייה נעצרו בבת אחת, ומבחינתה כעת אין שום טעם להמשיך. זו בדיוק היתה התחושה שליוותה גם אותי בשלב מסוים.
היחסים ביני ובין אבי, אודי בן אברהם, מעולם לא היו פשוטים. אמנם מצד אחד תמיד הוגדרתי כ״ילדה של אבא״ והייתי נסיכתו הקטנה, אך מן הצד השני הוא חי חיים מאוד מורכבים ולא בטוח שגם לי נשאר בהם מקום (וכנראה שגם לא לשתי אחיותיי). בשלב מסוים במהלך שנות לימודיי המשחק שלי, הקרבה אליו הייתה מסובכת ומסבכת מדי עבורי וכך נאלצתי להתרחק, בעיקר כדי לשמור על עצמי ולהצליח לסיים את לימודיי בהצלחה. אבי מצדו ניסה בכל זאת לשמור על קשר, אך לאט לאט זה התרופף.
באחד מימי חג הפסח, סבא שלום (אביה של אמי שרה אילן) הושיב אותי לשיחה, והסביר לי בדרכו הכה חכמה שאחרי הכל מדובר באבי, ולכן יהיה חשוב והכרחי מאין כמוהו שאשמור איתו על קשר למרות הכל. בסופו של דבר הוא אבא שלי, ואני בחרתי אותו כאבא כפי שהוא בחר אותי כבת. לפתע הבנתי שאין טעם לנסות להתנגד לזה, הרי הוא היה ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מחיי. הוא זה שלימד אותי אהבה ללא תנאי מהי, והרבה בזכותו אני מה שאני היום. אז החלטתי, יחד עם אחיותיי, לנסוע לבקר אותו בבוקר שלמחרת.
כפי שידוע לנו, בדרך מסתורית למדי לחיים יש תכניות משלהם, ובדיוק כמו שִלִילַה הייתה בעיצומם של חיים נפלאים, מאורסת לבחיר ליבה ואהבת חייה, רקדנית ומלמדת מחול, מלאת שמחת חיים ואופטימיות, ובדרך איומה למדי כל הטוב הזה נעצר במפתיע. כך גם אני הרגשתי כשנכנסתי לאוטו בדרכנו לבקר את אבא, ופתאום קיבלנו את הטלפון ההוא. מספר דקות לפני כן, כשחבר שאל אותו לשלומו, אבי ענה שהחיים דבש ושיותר טוב מזה נשתגע. מספר דקות לאחר מכן ליבו הפסיק לפעום. כל ניסיונות ההחייאה לא עזרו, אבא נפטר מדום לב בעוד אנו היינו בדרכנו להשלים עמו ולאחות את הפצעים.
קצרה היריעה מלתאר במילים את תחושות ההחמצה והפספוס שליוו אותי בשנים שאחרי. הרגשתי שחיי נעצרו באותו הרגע והשאלה ׳איך ממשיכים מפה?" לא הפסיקה להדהד בראשי. במהלך טיפול מאוד משמעותי, המליצה לי המטפלת על ספרה של אליזבת קולבר רוס ״המוות חשוב לחיים״. הספר אכן עזר לי לראות את הדברים אחרת, וכשקיבלתי את התפקיד ב"אָמוֹר" קראתי אותו שוב. אחד מהדברים שהיה לי הכי חשוב להעביר בסרט הוא שלִילַה רוצה להרוויח את מותה.
היא נלחמת עבור מטרה זו, שהפכה במהלך הצילומים גם למטרתי בהזדהות מוחלטת עמה, לא מתוך ייאוש או כניעה, אלא מתוך בחירה צלולה ורציונלית. הרגשתי שרק אם אצליח להבין למה המוות חשוב לחיים אז אצליח להילחם על דבר כזה, שנוגד בעיקרו את היצר ההישרדותי שלנו כבני אנוש. חיי האישיים תמיד נשזרים בדמויות שאני מגלמת. גם אם לא עברתי את מה שלִילַה עברה, לחלוטין הרגשתי כמוה ומתוך כל זה היא ואני הפכנו לאחת לתקופה.
הנה הטריילר:
[youtube TjgwyQiLRWU]
** הכותבת, אור אילן, מככבת בסרט "אמור" שעלה לאקרנים בימים אלה. מדובר בדרמה רומנטית בבימויו של רפאל רביבו ובכיכובם בתפקידים הראשיים של לירון לבו ואור אילן