תלמה ולואיז - הדור הבא

סמדר סלומון יצאה לנסיעה חוויתית בעקבות תלמה ולואיז. על פמיניזם, אחוות נשים ומסע במכונית אדומה עם גג נפתח

29/05/2011
סמדר סלומון קבלו עדכונים מסמדר סלומון
  • RSS
» הדור הבא. כרזת "תלמה לולאיז"

באחד מאותם בקרים משמימים שבהם רק אני והמחשב מתקשרים זה עם זו הגיע טלפון ממערכת סלונה. "מה דעתך לקחת רכב של פיאט, לנסוע יומיים ואח"כ לכתוב רשמים?"

בשנייה אחת התעוררו אצלי כל חלקי המוח, גם אלו שלא פעילים בדר"כ בשעות כאלו, אם בכלל.

"ברורררר. ואני יודעת גם מה אני רוצה. רכב עם גג נפתח - אם אין לפיאט שימציאו – וחייבת, חייבת ,חייבת בצבע אדום- כן, אני אישה עם דרישות -  אני לוקחת חברה טובה ואנחנו יוצאות לנסיעה בעקבות תלמה ולואיז רק בלי הנפילה מהצוק!"

ככה. בפשטות הזו נשפכו ממני המילים והבקשות. ונראה לי שרק מהביטחון העצום שהפגנתי וההתלהבות שמתאימה לילדה בת 5 שקיבלה ברבי, התלהבו איתי ונענו לכל בקשותיי.

לחברתי לא השארתי ברירות. הטלפון הבא היה אליה, "מותק, את זוכרת שתמיד אנחנו אומרות שבסוף נברח כמו תלמה ולואיז, אז לא אכפת לי הלו"ז שלך, תסדרי את הבעל והילדים, את איתי בעסק הזה! פוגרום זה פוגרום, רק אל תשכחי את הצעיף." ותאמינו לי היא באה (נראה לי שרק מהפחד).

אני תלמה, את לואיז.

ביום רביעי האחרון התייצבנו בסוכנות פיאט. שתי נשים, פמיניסטיות עפ"י כל הכללים, גלשנו לתוך מושבי העור האדומים של פיאט 500 קבריולט הקשבנו להוראות ההפעלה, שמנו את הרכב על MODE של ספורט (יש דבר כזה), סינכרנו את הסמארטפון עם הדיבורית הנשלטת דרך ההגה (הכל נשלט דרך ההגה!) אחחח החיים הטובים, לחצנו גז ויצאנו לדרך לחפש הרפתקאות בדרך לצוק.

במחווה אצילית ויתרתי לחברתי הטובה, שמעתה תיקרא לואיז, על הפנטזיה להיות סוזן סרנדון ליום וחצי ולקחתי על עצמי את תפקיד תלמה, עקרת הבית המתוסכלת. וכך ארוזות בקופסא אדומה עם גג נפתח יצאנו לחפש הרפתקאות צפונה מתל אביב. (אני יודעת שצריך מדבריות, אבל בואו לא נהיה קטנוניים, המדבר לא עושה לנו טוב).

פיללנו ששוטר יעצור אותנו בדרך, ונסביר לו שאנו במשימה עיתונאית חשובה יותר מסיקור השלום עם מצרים. ואפילו שעברנו בקמ"ש אחד את המהירות המותרת, הם עצרו את הרכב שנסע לפנינו. פאק!

אז נותרו לנו שתי ברירות או להרוג מישהו, או לשדוד בנק. העדפנו לשדוד בנק, בכל זאת עדיף להיות מואשמות בפריצה ושוד מאשר בהריגה. אז עצרנו בבית קפה לנסח את פתק השוד. עכשיו נשאר לחשוב איזה בנק, את הבנקים שאנו מושקעות בהם החלטנו לא לפרוץ, חארם על הכסף שלנו. אז נשארה עוד אופציה אחת. נסענו לחפש סניף.

בדיוק כשהחנינו את הפיאט המתוקה והאדומה סגרו אותו. "חבל שלא באתן דקה קודם הייתי נותן לכן להיכנס." אמר לי השומר ולא ידע כמה טוב שלא באנו דקה קודם וכמה זה מביך זה היה יכול להיות עבור שתי חננות כמונו שאפילו לשדוד בנק לא מסוגלות כמו שצריך. אז עוד פאק!

כשהבנו שההרפתקה הגדולה ביותר שהצלחנו להוציא מהעיר התמצתה רק במבטים מתעניינים ופגישה ברמזור עם טנדר מלא פועלים ששאלו "אתן מוכרת? אתן מוכרת?"(וענינו: "בטח! תתחיל לספור מזומנים וזה שלך. סיבוב לכל אחד ב-100 ₪ (לא רצינו להיות גרידיות)"- החלטנו לעבור לטבע.

אחה"צ הגענו לחברה בקיבוץ שניר. "רדו לטנק הסורי, זה שנפל מהצוק. יש זרימת מים נהדרת. יאללה שחקו אותה" היא אמרה. ירדנו למטה (ברגל, תירגעו!) זרימת המים של נהר הבניאס הייתה מדהימה. כל הדרך שמרתי לא ליפול בירידות. לא ככה רצינו לגמור את היום.

ושם למטה, לקול זרימת המים הבנתי - הייתה לנו את הדרך, יש לנו אותנו, שתי חברות טובות מאוד שנותנות יד זו לזו בדרך המפותלת למטה, ששומרות שאף אחת לא תיפול ולא רק בדרכים. זה "התלמה ולואיז" שלנו. לעולם לא יהיו שני דברים זהים.

יש סוף אחר!

בדרך חזרה שתי נשים , עייפות, החושך כבר ירד, ריטה שרה שהיא כבר לא כל כך יפה ולא בת 16 אבל יודעת משהו על העולם הזה. ואנחנו נותנות לדיסק להתנגן, למרות הנטייה הנשית לברבר את עצמינו למוות, בפיאט משתררת שתיקה מסוג השתיקות שיש בהן יותר תוכן מאשר במילים.

חברות טובות יכולות לדבר גם במחשבות ואפילו להחזיק ידיים. ואני חושבת על סצנת הסיום של הסרט, על מה שיכול לקרות רק בין שתי חברות כל כך טובות שחולקות כל כך הרבה חוויות ורגעים משמעותיים ומחזיקות ידיים חזק, ויודעות שהן שועטות לעבר הסוף.

20 שנה אחרי הסרט האגדי אפילו הפמיניזם השתנה. סופינו לא יהיה כסופן של תלמה ולואיז או כסופו של הטנק הסורי השכוב על גבו, תבוסתו מהדהדת בקול. שתי הנשים שאנו עוד לא הובסו-  ונקווה שגם לא בעתיד- אנו יכולות לחיות את משימות החיים, כל אחת את שלה.

מהמקום שלנו היום, אנו יודעות, אפשר לתת לפמיניזם לחיות! להגיע לקצה, להסתכל למטה, לחוש את הפחד הקיומי, להביט בו בעיניים ולהחליט שלא קופצים, אנחנו בחרנו לחיות את החיים. בכל זאת לא בנות 16, אבל תאמינו לי כבר יודעות די הרבה על העולם הזה. תלמה ולואיז היקרות אתן שתיים מיוחדות במינכן. אות ומופת. אנחנו כנראה כבר נהיה סרט אחר.

לסיכום סיבוב השופוני בפיאט:

דלק:

יצאנו לדרך עם מיכל מלא ונסענו עד קיבוץ שניר וחזרה לחיפה 350 ק"מ ביום ונשאר רבע מיכל.

חסכוני אמרתם. חסכוני לגמרי קיבלתם.

נוחות:

יש נוחות. ומושבי העור מתכוונים לכבודך איך שתרצה. לנו היתה חסרה תומך למרפק. איך לא חשבו על זה?

מיזוג:

היה חם מאוד ומאתגר למזגן. אבל היי, הפיאט עמדה בגאון במשימת הקירור, אני חושבת שראינו אפילו איזה פינגווין.

מומנט, סל"ד ואחיזת כביש:

אחיזת כביש נהדרת, אם כי קיימת נטייה לקופצניות משהו. ראו הוזהרתם מבאמפרים.

גג נפתח:

טוב. נשברו לי כמה מיתוסים על גג נפתח. זה עושה את העבודה לגמרי לשופוני, אבל לא נוח בעליל. השמש צלתה את ראשינו ועדת יתושים לקחו טרמפ על חשבונינו.

בכללי:

עיצוב מדליק שפועל על כל נקודות השופוני. רכב מתוק כמו סוכרייה על מקל שפשוט גורם לך לחייך כל הדרך ופשוט להינות. כל הזמן רק לפנק, לפנק, לפנק!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה