לא שופטים ולא נעליים

פתאום הבנתי שהאמון שאבד לי הוא לא במערכת הבריאות, אלא במערכת האכיפה והענישה, שכושר ההרתעה שלה שווה בערך לכושר ההרתעה של אפרוח בן יומו, עם לופוס

29/05/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» ניתוח. צילום: יח"צ

טור אורח מאת הילה בניוביץ'-הופמן.

כשהייתי בת 19, עברתי ניתוח להוצאת אבנים מהכליה. לא חסרות סיבות לפחד לקראת ניתוח, ואכן, הייתי מבועתת למדי. פחדתי שאתעורר בטעות באמצע הניתוח. פחדתי שישכחו איזה איזמל או ספוג או מלקחיים בתוך הבטן שלי. פחדתי שהמנתח יוציא את האבנים מהכליה, ובמקום לסגור ולתפור לי את הבטן, הוא יתמסר כל-כולו למשחק "חמש אבנים". טוב שלא שידרו באותם שנים את "האוס", אחרת הייתי גם מפחדת שד"ר האוס יפרוץ בסערה לחדר באמצע הניתוח ויזעק: "תעצרו הכל! זה לא אבן בכליה, זה לופוס!!!"

כמובן שבתור ילדונת תמימה בת 19, לא הבנתי שיש דברים שצריכים להפחיד אותי הרבה יותר: האוכל של בית החולים, למשל. או הניסיון לדדות לבית השימוש באמצע הלילה עם אינפוזיה מחוברת לזרוע, צינור ניקוז יוצא מהגב וקטטר יוצא מ, ובכן, המקום שקטטרים יוצאים ממנו. בקיצור, בית חולים זה מקום לא סימפטי בעליל, שמפקיע ממך את גופך לזמן מוגבל כדי לתקן משהו במנגנון המורכב הזה, שנקרא גוף האדם. לא נעים להרגיש שאת כלי רכב מקולקל שהוכנס למוסך כדי שיפשפשו בקרביו: אבל זה בדיוק מה שניתן לצפות לו בבית חולים. את נתונה לשליטה ולניהול של אנשי מקצוע שתפקידם לתקן את מה שהשתבש. זה לא נעים, אבל זה רע הכרחי, ולכן אנחנו מקבלים בהבנה את כל הפחדים כולם.

מדבר אחד לא פחדתי לפני הניתוח, היות שהוא לא עלה כלל על דעתי: לא פחדתי שמישהו יאנוס אותי. ביום חמישי שעבר התפרסמה בחדשות ידיעה על אח בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, שהורשע באונס ותקיפה מינית של נשים שהורדמו לצורך ניתוח. האיש ניצל את העובדה שהנשים טרם התעוררו מהשינה העמוקה כדי לעשות בגופן ככל העולה על רוחו, והצליח לעשות זאת שוב ושוב, לפני שאנשי הצוות האחרים הבחינו במעשיו ועצרו אותו.

קראתי את הדברים ודמי קפא בעורקיי. הלא גם אני הייתי נתונה להשפעת הרדמה מלאה. גם אני, כמו רבים אחרים, שכבתי בחדר ההתאוששות שלאחר הניתוח וגופי היה נתון לחסדיו של כל מי ששהה בחדר. נתתי אמון במערכת. האם האמון היה מוצדק?

לפחות לפי הדברים שפורסמו בפסק הדין, נראה שהחלחלה שאחזה בי אחזה גם בשופטים במשפטו של האח האנס: "חדר הניתוח הינו מקום סגור ורגיש באופן יוצא דופן, בו שרוע אדם ערום, חסר הכרה, מורדם ומונשם, שעה שחייו תלויים לחלוטין בידי אנשי צוות רפואה ומיני מכשירים ומכונות - הפך כר פעולה נוח עד להחריד לביצוע עבירות-מין, פורקן לסטיות... בנסיבות אלה עשוי העבריין לבצע זממו ללא משים, ללא הותרת עקבות כלשהן, כמו היה אדריכלו של הפשע המושלם". עוד הוסיפו השופטים כי "פוטנציאל כה ממשי ומדאיג לביצוע עבירות פליליות חמורות יש לעקור מן השורש, בכל אמצעי וככל שרק ניתן."

אז מה בעצם הפירוש של "לעקור מן השורש, בכל אמצעי וככל שרק ניתן"? ובכן, לפי השופטים, הפירוש הוא חמש שנות מאסר. אה, וגם קנס של 10,000 ₪. זה מה ששווה חילול כבודן וגופן ומעילה באמונן של נשים במצב הפגיע ביותר של חייהן. "לעקור מן השורש", לפי כל הסימנים, פירושו שבעוד חמש שנים – מינוס שליש על "התנהגות טובה" – האיש שהרשה לעצמו לספק את היצר המיני שלו בגופן החתוך והדואב של נשים חסרות ישע יתהלך שוב בינותינו ויהיה שוב חופשי לשחר לטרף. "בכל אמצעי", פירושו לתת לאנס מסוכן עונש מאסר שארוך רק בשנתיים מזה של האיש שהשליך נעל על שופטת. "ככל שרק ניתן", פירושו שהאישה שאיבדה צלם אנוש והפכה לבובת מין בידי סוטה פתולוגי תקבל 10,000 ₪ בתור פיצוי על הסבל ועל עוגמת הנפש. ופתאום הבנתי שהאמון שאבד לי הוא לא במערכת הבריאות, אלא במערכת האכיפה והענישה, שכושר ההרתעה שלה שווה בערך לכושר ההרתעה של אפרוח בן יומו, עם אבנים בכליה, ספוג בבטן ולופוס.

שופטים יקרים, אנחנו לא רוצות לדעת שהאיש ישב בבית סוהר חמש שנים. אנחנו לא רוצות לדעת שהוא ישלם 10 אלף ש"ח. אנחנו רוצות לדעת שהוא יהיה נטול כל יכולת לפגוע במישהי מעתה ועד עולם. אנחנו רוצות לדעת שאותו אדם, עם אותן נטיות חולניות ואותו דחף לאנוס, לא יסתובב בינינו כאדם חופשי ש"שילם את חובו לחברה", לא בעוד חמש שנים ולא בעוד 50 שנה. הכריחו אותו לעבור שיקום וטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי. העבירו אותו שטיפת מוח. קחו ממנו את כל כספו ורכושו. קחו ממנו את אשכיו. קחו את הליבידו שלו באמצעים כימיים. השליכו אותו באי נידח שבו הוא יוכל לאנוס אגוזי קוקוס בלבד. עשו כל מה שצריך לעשות, כדי שהאיש הזה לא יוכל יותר לפגוע באף חסרת ישע, אף פעם, לעולם.

ואם כבר החלטתם לגזור עליו חמש שנות מאסר וקנס זעום בלבד, אל נא תכנו את מעשיו בפסק דינכם "פריצות מוסרית חסרת גבולות, פתולוגיה חריפה". כנו זאת "יאללה, נו, התפלק לו". כנו זאת "כן, זה נורא, אבל בחייכם, הנשים ממילא לא הרגישו כלום אז נוותר לו". כנו זאת "אנסים במדינה יודעים כבר מזמן שהעונש לא נורא כל כך, למה להרוס להם". אל תדברו גבוהה-גבוהה על עצירת עברייני מין מסוכנים בכל מחיר, ואז תוכיחו לנו שהמחיר בפועל נמוך מים המלח.

יודעים מה? הנה הצעת ייעול: בפעם הבאה, במקום לתת לאנס גזר דין, פשוט תזרקו עליו נעל. כנראה שבעיניכם זו פגיעה חמורה הרבה יותר.

הילה בניוביץ' הופמן כותבת את הבלוג "ואן דר גראף אחותך".

צילום: Flickr Creative commons: Beau Maes




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה