הרגע בו נפרדתי מגלולות לצמיתות

שקשקתי אבל בלי הרבה סנטימנטים השלכתי את החפיסות. ואז – אלוהים אדירים, משהו בגוף שלי התעורר לחיים. חזרתי לנשום, להרגיש, לצחוק עד לשמיים, לבכות עמוק עמוק – חזרתי למיניות שלי

בוקר אחד התעוררתי להבין שאני חיה חיים של אישה אחרת, ואני לא יודעת מי היא בדיוק. הייתי בת עשרים ושש, עם שני תארים טיפוליים, מנחה סדנאות על דימוי גוף, נשואה לאיש מתוק, אמא לשניים, כלפי חוץ נראיתי המאושרת בנשים, אבל בפנים היה לי רקוב. הייתי אז בחופשת לידה עם הילד השני שלי, אני זוכרת את הבוקר הזה לפרטים, את השיר שהתנגן במערכת מעל ספרי הקודש בסלון, את הריח של הכביסה שתליתי בתוך הבית כי במרפסת הקטנה לא היה מקום.

את ההבנה, יותר נכון הידיעה, שאני לוקחת את עצמי בידיים ומקבלת שתי החלטות, ראשונה – לחזור אל הגוף שלי, להשתיק את הקולות שחינכו אותי להאמין שהגוף הוא מוקצה מחמת צניעות. השניhה – לשבת לכתוב. שם נזרע הזרע הראשון ששש שנים אחר כך רואה אור ברומן ביכורים בשם "אחרי המעשים".

לאט ובזהירות, יצאתי לחפש את עצמי, מתוך הבנה ברורה שאני חייבת למצוא טוב. זה לא פשוט כשאת מתחנכת על ברכי הציונות הדתית, כשכבר חתום על גופך להתהלך בצניעות, לייצג את המגזר כי יש אחריות הדדית, כי אסור לפשל, צריך להשפיע טוב. "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי", כאילו כל מעשה הכי קטן מטה את הכף. חוץ מזה, רציתי הכי מהכל, להישאר אישה שומרת תורה ומצוות.

נתאלה

למרות הפחד הפשלתי שרוולים ונרשמתי לסדנת מודעות לפוריות טבעית, מעגל נשים אינטימי, מפגש מחודש עם הרחם והנרתיק. המשימה הראשונה שהסדנה הזאת דרשה ממני הייתה להיפרד לצמיתות מהגלולות למניעת הריון. שקשקתי. אבל בלי הרבה סנטימנטים השלכתי את החפיסות. ואז – אלוהים אדירים, משהו בגוף שלי התעורר לחיים, חזרתי לנשום, להרגיש, לצחוק עד לשמיים, לבכות עמוק עמוק, חזרתי למיניות שלי, נמשכתי לאיש שלי כאילו נפגשנו אתמול.

הבנתי שבמשך שנים דיכאתי את החשקים שלי, והגיע הזמן לשוב לחיות. מצאתי שתי חברות חילוניות שהיו בראש שלי ויצאתי לרקוד, בתל אביב, בירושלים, במועדונים הכי סליזים, עם כיסוי ראש. התחילו איתי, נופפתי בטבעת והצבעתי על הפשמינה שכיסתה לי את השערות. מה אתם לא מבינים גברים, אני כאן כי אני אוהבת לרקוד.

בלילות הייתי כותבת, חוזרת הביתה מיום עבודה ונותנת חיים לדמויות, דרכן יכולתי לחקור הכל בסביבה בטוחה ומוגנת, דרך מילים ודמיון, יכולתי להיות כל מה שהייתי רוצה ומעולם לא העזתי לנסות. הכתיבה התחילה לזלוג לחיים, שאלות שהדמויות הפנו כלפי אלוהים הלכו איתי במשך היום. תוך כמה חודשים אני והאיש שלי עברנו דירה, פשוט ארזנו את עצמנו מקהילה תורנית חלומית בגוש עציון ויצאנו לבקש את עצמנו במדבר, בין אנשים ששאלו שאלות דומות.

עטיפת הספר אחרי מעשים

הקליפות התחילו להתקלף, לאט, מתוך התלבטויות, קיפלתי את השרוולונים (ששימשו אותי להצניע מרפקים) ודחפתי לתוך שקית למסירה, נשארתי עם שרוולים קצרים, הכנסתי לארון מכנסיים, פתחתי את הכיסוי ראש, חשפתי שיער אסוף בקוקו, ונחשפו מעלי רקיעים של שמחה ואהבה ללא תנאי למסובב הסיבות. באחת הנסיעות הראשונות שעשיתי עם כיסוי הראש הפתוח, ראיתי דרך המראה את השיער שלי מתנופף ברוח וירדו לי דמעות של התרגשות, רוח חדשה באה בקרבי.

התחלתי לדבר איתו, עם אלוהים, באמת לדבר, פנים אל פנים, וידעתי שאני טובה גם ככה, בלי כיסויים. להיות אישה בעולם שמספר לך שאת בת מלך אבל מבקש ממך להישמר מאחורי מחיצות זה תסכול שאין לו סוף. ביקשתי לצאת מהגבולות כדי לחזור לעצמי, להשמיע את הקול הצלול העדין שיש לי לעולם הזה, מבלי לחשוש.

נתנאלה סופרת

** הכותבת היא נתנאלה שלזינגר,ילידת 1986, נשואה ואם לשלושה. בוגרת סדנאת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי והיא מקדמת את רומן הביכורים שלה בימים אלה. היא גדלה בישוב צופים וחיה היום בים המלח בישוב אבנת, יישוב קהילתי קטן בן 31 משפחות. היא בת לחינוך הציוני דתי והספר הוא חלק מסיפור חייה האישים, כל החוויות הזיכרונות וההטמעה של האיסורים הקונפליקט שבאו מתוך החינוך באולפנה באים לידי ביטוי ברומן ”אחרי המעשים”, לאחר מסע פנימי משחרר נתנאלה היום היא דרמה תרפיסטית מטפלת במבוגרים ונוער ומנחה מעגלי נשים בנושא של גוף ומיניות.