מידות טובות

חוק הפוטושופ לא הולך להציל אותנו מרזון חולני והפרעות אכילה. הוא מסיר מאיתנו את האחריות לבעיות שמקורן בחברה ובנפש

26/05/2011
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS
» רונית הבר. צילום: טל אטרקצי

בילדותי הייתי מה שנקרא "אכלנית קטנה מאד". ילדה שנוברת ומנקרת במה שהונח לפניה בחוסר ענין ולעולם לא "גומרת מהצלחת". בימים ההם זה נתפש כמקור לדאגה, כמשהו שמצריך אבחון. נלקחתי על ידי הורי לרופא שמתמחה בצרות מהסוג הזה. הייתי גם בת ראשונה להורים צעירים, מה שרק הוסיף לדרמה.

הורי נשלחו הביתה. הוצע להם על ידי הרופא להודות על מזלם הטוב. יכול גם היה להיות הפוך, אמר להם, ואז הייתם צריכים להתמודד עם משקל עודף ואכילת יתר.

כל זה התרחש בסוף שנות השישים בקנדה, הרבה לפני שאכילת יתר והשמנה הפכו להיות אחת הבעיות המטרידות של המאה ה-20, בשנים בהם הרזון הפך לבון טון האופנתי. נראה שלרופא ההוא היה Vision.

העצה שנתן להורי עשתה את שלה. הלחץ הוסר וגדלתי למימדים הטבעיים שלי.

במהלך השרות הצבאי אפקט השקם עבד עלי הפוך. איבדתי את התיאבון והגעתי ל-BMI 17, נמוך מהסף שמדברים עליו בחוק הפוטושופ שאושר השבוע בוועדה הרלבנטית ויוגש לקריאה ראשונה במליאת הכנסת. לא זכור לי שחשתי חולשה או שהרביתי לחלות. זה נכון שהייתי רזה. עד היום זה כך. במהלך השנים קרה לא פעם שנתקלתי בנשים בעלות בי.אם.אי נמוך וממראה עיניים בלבד לא התרשמתי שהן סובלות מבריאות לקויה או העדר חיוניות. למרות שאין לדעת.

רזון הוא בהכרח חולני?

החוק הזה מסתובב בצנרת כבר כשנתיים. ההתפתחות האחרונה לא זכתה לכל הד ציבורי בעינינו, גם לא בקרב נשים. אולי בגלל שברור שהוא בלתי ניתן לאכיפה (איסור העסקה של דוגמניות בעלות BMI נמוך מ-18.5 פרושו, כנראה, שכל הדוגמניות וסוכניהן יאלצו לסגור את הביזנס?), ואולי בגלל האספקטים הפופוליסטיים שמלווים אותו. נדמה שהח"כים שמקדמים אותו בחרו בטקטיקות שיווקיות שמאפיינות חברות פרסום, לא פרלמנט.

לי נראה שהחוק בעייתי. יש, אולי, הגיון מסוים לדרוש הערת אזהרה כל עת שנעשה שימוש בפוטושופ כדי להצר את היקפיהם של מפורסמים כאלה ואחרים. אין כאן מה להסתיר; הרי ידוע שנעשות מניפולציות אסתטיות שונות על צילומים, כולל תיקון פגעי עור הפנים, למשל. בהקשר זה מעניין שעור הפנים המושלם והשיער השופע של דוגמניות ושחקניות (כפי שהוא נראה בצילומים, לא במציאות) עוד לא השפיע על אף אחת לצרוך מוצרי מזון המיטיבים עם עור הפנים והשיער. אני, על כל פנים לא מכירה אחת כזאת. אבל למה כל דבר צריך להיות מוגזם עד כדי כך שהוא מאבד את הטעם שלו?

אנורקסיה, בולימיה והפרעות אכילה בכלל – בין אם הן גורמות לתת משקל או עודף משקל - הן בעיה חברתית-תרבותית שלא נולדה מתוך תעשיית האופנה או הפרסום. היא נובעת, בין השאר, מאבדן חוש הטעם הטוב, חוש המידה. אגב, גם כמה מהפוליטיקאים שמקדמים את חוק הפוטושופ מייצגים בהתנהגותם והליכותיהם את המגמה הזאת.

השמנת-יתר היא בעיה בעלת משקל שיש לטפל בה בכל הכוח. יחד עם זאת, הפוליטקלי קורקט בתחום גורס שאין להעלות את המילה "דיאטה" בשיחה עם הילדים. לא ברור לי מדוע אי אפשר להשתמש נכון במילה - במובנה המקורי, אכילה נכונה ומדויקת - כך שתתאים גם למי שסובל מחוסר משקל ולהיפך. הדבר שיש לחזק, אצל ילדים וגם אצל מבוגרים, הוא החזרה לשפיות, לאחריות האישית ולמה שאני קוראת באופן כללי "טעם טוב". טעם טוב אומר שמותר וצריך להגיד שקידוש טקסי אוכל וממתקים (גם בחגיגות הנהוגות בבתי הספר) הוא בטעם רע. אמהות שסוחבות ילדים קטנים להצגות עם במבה זה טעם רע ביותר, לא רק מאספקט המשקל והג'אנקפוד, אלא גם מהאספקט התרבותי. תרגילו בבקשה את הקטנים לשבת שעה בלי לדחוף משהו לפה. כמו שההתמכרות לסלט מגונה, כך גם זללנות היתר - סביאות עשירות מדי במסעדות יקרות מדי וכל הטקס הנלווה - שלא לדבר על בולמוסי קניות, ועוד ועוד ועוד, וגדול יותר ויקר יותר וראוותני יותר.

היא בטח לא מכורה לג'אנק פוד. אילוסטרציה: Thinkstock

לא האויב הנכון

אחרי שנים רבות של עיסוק בתוכן בתחום הלייף הסטייל הייתי אחראית ללא מעט הפקות אופנה (ביניהן, עמדו לפני המצלמה לא פעם נשים לא ממש רזות אבל מחוטבות למופת – עוד מודל שהאשה הממוצעת לא יכולה לעמוד בו) ואחרי דפדוף מהנה במאות מגזיני אופנה שעל דפיהן דוגמניות שהבגדים יושבים עליהן באופן מושלם, נכון, ברוב המקרים רזות, אני יודעת שמדובר בתעשיה קשה ותובענית אבל לא בטוח שהמקרים הקיצוניים של אנורקסיה או התאבדות ייחודיים לתעשיה הזו. הם בולטים בהקשר הזה אבל מקורם באישיות התמכרותית וכפייתית ובמילים אחרות - בהפרעה נפשית. וכאלו אפשר למצוא בכל גיל ובכל תחום.

עולם האופנה נשלט כבר הרבה מאוד שנים על ידי דוגמניות רזות. היום אפשר לראות גם כאלה שהן פחות רזות – סקרלט ג'והנסן ופנלופה קרוז למנגו, נועה תשבי וגם בר רפאלי . אבל מה שעובד תמיד הוא הטעם הטוב. פרסומאים רבים, בנסיונם לגרות ולמכור, הם החשודים הראשונים והעיקרים ב"למתוח את הגבולות" יותר ויותר. הקמפיין האחרון עם אסתי גינזבורג הוא דוגמא לטעם רע למרות שנעשה בו שימוש במימדיה הטבעיים והבריאים. כך גם הצילומים האחרונים של גאפגל מור הפנה את תשומת ליבי אליהם). הרזון הקיצוני של הדוגמניות לא מחמיא לבגדים ונשים לא נשארו אדישות לזה. דוגמא פרטית לטעם רע שזכתה לכיסוי טלוויזיוני (!) הוא ניתוח הגדלת החזה של ליטל סמדג'ה, בוגרת "היפה והחנון". מה דחוף לבחורה המתוקה והחיננית הזו עוד 300 cc בלתי מחמיאים? הרי זה בדיוק כמו "לאכול בגדול".

.

העולם שייך לנשים לבנות ורזות

והדוגמה האחרונה העכשווית שייכת ל"דאב". מסתבר שגם דאב, שידעה עד היום להתנהל נכון עם קמפיין היופי הטבעי שלה – זה שרץ מ-2008 והציג נשים אמיתיות בכל הגילאים במלוא הדרן (ואני בטוחה שגם בהן נעשה שימוש בפוטושופ לתיקונים שונים), נפלה הפעם למלכודת ההגזמה הפרסומאית של טעם רע עם מודעה גזענית המקדשת רזון. היא מציעה, המודעה הזאת, שלא רק עורך יהפוך מכהה לבהיר, גם גזרתך תהפוך לדקיקה יותר ככל שעורך יתבהר.

מתוך הבלוג של רונית הבר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית אלה בר פיטארו - איפור וצילום 26/05/2011

    מה לעשות, בגדי ה”מעצבנים” נראים תמיד טוב יותר על 90/60/90, אם מהלך זה יביא לעיצוב בגדים שייראו מהמם על כל מידה , אני בעד :)

בחזרה למעלה