השעה של האפס

לגילי קצנלנבוגן נמאס להיות המואזין הביתי ולהשכים את המתבגר המרוט לשעת אפס. כך התרומם לו מרי אזרחי

25/05/2011
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» לא כל התלמידים טובים בהכל, ככה זה. קצנלנבוגן

תגידו לי בבקשה, אולי מישהי כאן יודעת מי הגאון שבזמנו המציא את שעת האפס ומה הוא חשב בדיוק לעצמו כשהמציא את השעה המוזרה עם השם המוזר הזה. אני לא יכול לסמן בדיוק מתי זה התחיל, אבל לפי התחושה שלי, שעת האפס הומצאה מתישהו כשהאדם הקדמון שחי במערות, החליט שהוא חייב להתעורר לפני הדינוזאורים, מסיבות של הגנה אישית. לדעתי, האדם הקדמון, שהיה בגדול די אפס, החליט שהוא קם בשעת האפס ובכך למעשה הציל את חייו.
....
לימים, המנהג הזה עבר מדור לדור ומתרבות לתרבות. הדת היהודית ניכסה לעצמה את המנהג הזה וקראה לו בשם יפה, "תפילת שחרית". באותה תפילה, לפי חוקי ההלכה הנוקשים אסור למתפלל לעסוק בכל מלאכה, לאכול או אפילו לשאול בשלום חברו, אלא אם התפלל קודם. אגב רק שתדעו, ככה בשביל ההשכלה, שתפילת שחרית היא הארוכה מבין תפילות היום. לא שזה משנה לי משהו אבל רצוי שתדעו אם במקרה תרצו מחר להתפלל.

ולמה כל ההקדמה הזו, אז ככה. אצלנו הקצנלנבוגנים עד תום גיל העשרה, מנגנון היקיצה אינו מאפשר לנו לקום ממקום רבצנו עם שחר. אנחנו כאילו קמים מוקדם אבל זו יקיצה תת הכרתית שמזכירה מוות קליני. למעשה רק הלב פועם. ככה זה היה עם כל הילדים שלי, תמיד.

במיוחד אין להם חשק לקום מוקדם לשיעור מתמטיקה או לשעת חינוך שבה מנתחים את עבודת השורשים המשפחתית. בשעות האלה, בדרך כלל עד הפסקת עשר, יובל, הבן שלי אפילו לא זוכר שאני אבא שלו. אוסיף ואומר שאם בשעות האלה יאמרו לו לשים את השייח נסראללה בצמרת העץ המשפחתי, את סוהא ערפאת כאחותו התאומה ואת השייח יאסין כאבי המשפחה, הוא בהחלט עשוי להאמין שהם בדם שלו, ובדרך חזרה מבית ספר הוא גם יתפוס אוטובוס למחסום ארז בואכה עזה...

אבא עדין, אבא קוקסי

בשעות האלה הוא הולך מתוך שינה וכשאני אומר לו: "קום יובל, שעת אפס", בקול של אבא עדין כזה שלא לומר קוקסי, הוא אפילו לא זז. כשאני מרים טיפל'ה את הקול, הוא מתכרבל כמו חתול סיאמי מתחת לכרית, במראה שמזכיר במעט את תחילת ההפגזות בקרב במיתלה, בין חטיבת הצנחנים למצרים במבצע קדש.

כשזה קורה אני מחכה שלוש דקות ומתחיל עם האיומים שנפתחים בדרך כלל בצמד המילים "אין בעיה". "אין בעיה יובל , תזכור שלא קמת". או: "אין בעיה יובל, אני לא מעיר אותך יותר", או: "אין בעיה אני הולך (וזה מלווה בטריקת דלת מדומה כאילו עזבתי את הבית). או: "אין בעיה יובל, אין פלייסטשן. "או "אין בעיה אני נהרגתי בתאונת פגע וברח". ואין בעיה ואין בעיה ואין בעיההההה ,אבל ביננו, יש אחול שלוקי של בעיה כי הוא לא מגיב בכלל.
........
ואז אני מתחיל לפרכס, פורץ לחדר בגלגלון עם בורג לאחור, תוך כדי שאגה אימתנית שמלווה אפילו בקללה על עצמי כדי לא לפגוע בו ישירות: "אינאעל אביךךךךך קום כברררררר נוווווו". לפעמים אני מוכרח לאמר שאפילו נשבר לי הקול. זה מתחיל  עם רטינה ועובר בחדות למצו-סופראן. קצת כמו דואט של ליאונרד כהן ומשה דץ. וכשבאה הצעקה שלא לאמר הצרחה, הוא קם כמו החייל האמיץ שוויק, כאילו התמוטט עליו כרגע בית המקדש, וכמעט מתעלף בחזרה וממלמל  "די כבר אבא למה אתה מעיר בצורה כזו, זה לא נעים. תחשוב שאני הייתי צורח עלייך על הבוקר."


יובל קצנלנבוגן, גילי קצנלנבוגן. נטולי הכרה עם שחר

אצלי בשלב הזה, חוץ מאפקט של עשן שיוצא לי מהאוזניים, יש הכל: דופק מואץ, ראייה מטושטשת, קוצר נשימה, עיניים יבשות וצורבות בקיצור כל תופעות הלוואי שכתוב עליהן בחבילה של האקמול. נשבע לכם שאם הייתי בהריון, הייתי יולד בחודש הרביעי, פג. וזה מבאס אותי שכבר שנה אני צריך לקום ככה וגם לשמוע את האח הצעיר שלו, יואב המסכן, שבכלל אין לו שעת אפס, תמיד צורח מהחדר השני "תנו לישון, תנו לישון, מה אני אשם שיש לו שעת אפס?"
.....
אז בפעם האחרונה שזה קרה, אמרתי די והתיישבתי במטבח. הידיים אוחזות בראש ואני מתוסכל טיכו. יובל עף לצחצח שיניים מההדף של הצעקה, אני הורדתי בנשימות עמוקות את הדופק המואץ ושיחררתי את הפוסט הבא, שנבחר לאחד מעשרת הפוסטים הפופולרים באתר "חורים ברשת" (וואוו, תודה להורי שהביאוני עד הלום - כינורות ברקע - לא האמנתי שהרגע הזה יגיע). כתבתי לאורלי צוקר, המחנכת הבאמת מקסימה וטובה של יובל, תוך שהכעס שלי הוא כמובן על הממסד, על עצמי על היקום וממש לא עליה וחשוב לי שוב להדגיש זאת שוב.

"תקשיבי, אורלי צוקר, את חברה שלי בפייסבוק ואנחנו מכירים כבר כמה שנים טובות. יובל הבן שלי פטור מבחינתי משעת אפס שזה חינוך והשד יודע מה שאתם מלמדים אותם שם בשעות האלה. אני מעדיף בשעה הזו שנקום רגועים, ושהוא לא יגיע מבואס וככה אשב איתו על קפה במטבח נאכל משהו בכיף ובלי לחץ ואתן לו שעת חינוך ואהבה. בקיצור אם את מחנכת טובה כמו שכולם אומרים. אני מודיע לך שאין שעת אפס יותר אצלי. סבבה?!

וזהו. שיחררתי את הפוסט לאוויר. כבר בצהריים כשישבתי בקפה השכונתי, ניגשה אלי אמא אחת ואמרה לי כל הכבוד. אחר כך באה עוד אמא ואמרה "מישהו היה צריך לכתוב את מה שכולנו מרגישות". בשובי הביתה גיליתי שהשמועה הגיעה לשכונת צהלה ואמא מקסימה משם, חיזקה אותי על מעשה האמיץ. מרמת השרון יצאה להגנתי רעות בהט הלוחמנית ונתנה סימוכין פדגוגים לכך שהשעה הזו צריכה להתבטל. אפילו מניו יורק הגיב לי אחד שהיה מזועזע מכך שפניתי למחנכת וטען שבגלל הורים כמוני ילדים נהפכים לאלימים והשד יודע מה. אורלי צוקר עצמה, לא התאפקה וכתבה לי בתגובתה, שבגלל הורים כמוני, ילדים מפריעים בכיתה. הו-הא מה קרה. לרגע נלחצתי שהשלטון עשוי ליפול ואולי כל הבלגנים בסוריה ובמצריים התחילו בעצם מהורה אחד כמוני, שפשוט נשבר לו לקום כאילו הוא מונה בעל כורחו למואזין הביתי.

השכמות של משרד החינוך

.אין שום סיבה בעולם לדעתי, שהילד שלי יקום בשעה הזו ללמוד שיעור חברה או מתמטיקה. אין סיכוי שבשעות האלה הוא יצליח להתרכז במתמטיקה. אני נזכר בעצמי כנער מתבגר בשעות האלה בבית ספר וזוכר שהייתי בעיקר ממשיך לנמנם בהן ומשלים שנות שינה.

.למה הם שם במשרד החינוך מתעקשים לגזור עלי ועל בני לקום שלוש פעמים בשבוע בימי, שני, חמישי ושישי, לא פחות, לשעת אפס? מה המהות כאן? האם אלה שיקולי תקציב ונוחות? האם אלה הסכמי העסקה של הסתדרות המורים? האם הוכח מדעית שהתלמידים המשכימים, מרוכזים יותר בשעות האלה או ששיעורי האפס האלה עובדים על תשדורת תת-הכרתית?

המחנכת הדגולה שלי
....

הכוונה שלי לא היתה באמת להרים מרי אזרחי, אלא לשפוך את הקושי שלי ושל הילד מהלב. אולי לחלקכם המחאה האישית שלי נראת לא הולמת, אבל ככה לימדו אותי בבית. להגיד מבלי לחשוש את מה שאני מרגיש, אם אני בטוח בו. בסוף לא יצאתי דון קישוט מול מערכת החינוך, אבל כן הפגנתי הבנה לקושי של הילד. בסוף אותו יום לקחתי אותו לבית קפה ובהכי רגוע בעולם ליטפתי את ראשו ואמרתי: "יובל יקר שלי, אתה בן 14 ואתה תחליט מה טוב לך ומה לא טוב לך, אני אעמוד מאחורייך תמיד ואשמור עלייך שלא תיפול. ההחלטה היא שלך והאחריות היא שלך ובכל מקרה עם שעת אפס או בלעדיה, מהיום אנחנו קמים רגועים בכל בוקר." יובל חייך אלי את החיוך הכובש שלו ואמר לי "אוקי אבא".
....
וזה שינה דברים. יובל מקבל השכמה אחת בקול עמוק ורך ומחליט עם עצמו אם בא לו או לא בא לו ללכת. מבחינתי הוא פטור, בחיי וזה לגמרי עסק שלו. אם הוא לא מגיע הוא יידע כבר להתמודד. הפרובוקציה שחוללתי, האחריות שפתאום הוטלה על כתפיו, או החשש שהמורים יתנכלו לו ויראו לו מאיפה משתין הדג. שינו משהו.
....
את ההשראה קיבלתי בין השאר מנירה פורת, המחנכת הדגולה שלי מתיכון ליידי דיוויס והיום אפילו חברה שלי בפייסבוק. נירה באמת ידעה איך להגיע אלי ולגעת לי בנשמה. היא לא נבהלה מהביקורות שלי וידעה להתמודד עם ההפרעות שלי, לתמוך וללטף גם אם הייתי נכשל שוב ושוב בתנ"ך. היא נתנה לי את ההרגשה שלא כולם טובים בהכל. אם לא הייתי מגיע פה ושם לשיעורים, מפריע ומצחיק את הכיתה כי שיעמם לי ואם הייתי נרדם בשעות האפס הלא מובנות האלה, היא היתה באמת מבינה ועושה הכל כדי לכוון אותי. המטרה שלה היתה שבסופו של דבר אני אחליט מה אני רוצה מעצמי והיא מצידה דאגה להבהיר שהיא תמיד תהיה שם בשביל לתמוך לעזור ללמד ולכוון.

קחו את זה לתשומת ליבכם הורים לילדים עם בעיות קשב וריכוז ולקויות למידה. חזקו את הפוטנציאל האמיתי של הילדים שלכם והתרכזו בכישורים האמיתיים שלהם. אני לא מאמין בכפייה אלא בלגדל אצלהם את חוש האחריות האישית. ואתם המורים, חישבו קצת מחוץ לקופסא. אל תהפכו לרובוטים של משרד החינוך. יש לי תחושה שמישהו שם למעלה טעה מזמן והשטות הזו הושרשה והפכה לנורמה. עובדה שלא רק אני חושב כך. אפשר עוד לתקן. ויפה שעה אחת קודם?

צילום אילוסטרציה: Thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה