כביסה מלוכלכת

קרקס בא לעיר. בואו תראו איך מלוכלך אצל השכנים. נכון שזה מרגיש טוב? נכון שלדעת שלא רק אצלכם יש חרא? דלית אורבך על לכבס את המלוכלכת בחוץ

24/05/2011
דלית אורבך קבלו עדכונים מדלית
  • RSS
» כביסה: ThinkStock

היא יצאה לגינה עם גיגית כבדה, מלאה כבסים מלוכלכים. היו שם ערימות תחתונים עם כתמים צואים של מערכת יחסים קשה ועשרות זוגות גרביים שהתקשו כבר מאלימות מילולית שלא טופלה. בראש הערימה נחו חולצות שבתי-השחי שלהם כוסו קרומי דאודורנט שקשיחותם ובדידותם צעקה למרחוק. על כתפה של האישה היה תלוי זוג מכנסים עם רוכסן קרוע, ודימוי עצמי משופשף עד דק ומעל הכל, ערימת סדינים חמוצי תיסכול שהאלסטיות שלהם הותרה לפני שנים.

האישה נגשה לברז המים ופתחה אותו בשצף, לא נסוגה מטיפות המים שעטו עליה כמוצאים שלל רב. אחר, זרתה מלא החופן אבקת כביסה ריחנית והחלה ללוש פריט פריט, ידיה חובטות, מושכות ולופתות כמו בוכנות. ניחוח לבנדר החל פושה בגינה ועוברי אורח סקרנים התקרבו והביטו על ידיה החזקות של האישה, על גופה שנע איתם ועל שיערה שנמלא קצף לבן.

"אשת חיל", מלמלו כמה מעבר לגדר הגינה וצמצמו עיניהם, מנסים לזהות את הכתמים. "חוצפה וחרפה", אמרו אחרים וגם הם הביטו על הלכלוך הנושר מהאריגים ונמסך עם זרם המים העכורים שקלח החוצה מהגיגית, התקבץ למרגלות רגליה של האישה והחל לזרום לכיוון המדרכה, מחוצה לחצר.

"לא", זעקה אישה אחת, "לא בפרהסיה. לא ליד כולם. תתביישי לך". האישה נעמדה מול שער הגינה, הביטה על שיירי הסבל שצבע את המדרכה בעגימות מוכרת, מוכרת מדי, וצקצקה בשפתיה הדקות. "למה ככה? למה לא במסתרים? כולם צריכים לדעת את הצרות שלכם?"

"אני קורא למשטרה", צחק גבר מבוגר אחד שסוליות נעליו נרטבו קלות מהמים והכהו את קצה נעלו. "פרהסיה זה מקום של כולנו. זה מתחם מוגן ממקלות אוזניים ומטישואים משומשים של משפחות. פרהסיה זה פאסאדה ואני לא אתן לאף אחד לשנות את חוקי הז'אנר. רוצה לטנף? רק בבית. בחוץ אסור. בגלל זה מכונות כביסה הן בבית. מקסימום במרפסת".

"אבל פעם היו מכבסים בחוץ, חבר", הזכיר לו תימני רזה עם תיק עור מהוה. "טוב, נו, פעם לא היה כזה לכלוך. אתה יודע למה? כי קודם היו מכבסים בבית ורק אחר-כך היו מכבסים בחוץ. אף פעם לא ישר בחוץ", אמר בהטעמה.

"ואללה", השיב בחור צעיר שנעצר לראות על מה המהומה. "לא חשבתי על זה ככה".

"אתה צעיר", התערבה אישה שמנה ששיערה היה מקשה אחת של תבן. "תשאל את אמא שלך, אולי היא תגיד לך. סביר להניח שלא. זאת מוסכמה שלא מדברים עליה".

"נו, אז הנה, האישה הזאת מדברת עליה. מה אני מדבר, היא מדברת על הכל. מספרת לכולם את האמת? קרקס בא לעיר. בואו תראו איך מלוכלך אצל השכנים. נכון שזה מרגיש טוב? נכון שלדעת שלא רק אצלכם יש חרא, זה נעים? ברור שנכון. בטוח שנכון", הכריזה אישה עם שיער קצר ועגילים גדולים.

"אצלנו זה לא ככה", צעקה שכנה מהבית ממול. "הכתמים שלנו קלים. מאוד קלים", הוסיפה ובעלה שהציץ מאחוריה אישר בניד ראש ומיד נכנס פנימה.

האישה סיימה לנקות את כל הכביסה המלוכלכת והחלה לתלות אותה על החבל הארוך. "יאללה, נגמרה ההצגה", אמר בעל חנות המכולת שעבר עם אישתו הצולעת. "אנשים מטומטמים, אני אומר לך, לא מבינים שמעיים לא מוציאים החוצה. זה משהו פנימי". "אז למה כשאני נכנסת אחריך לשירותים"..."את, זה לא נחשב. את אישתי. הזוהמה שלנו היא שלנו. שלי ושלך ושל הילדים. החוצה- את מגהצת, לא ככה? החוצה את לא שולחת ילד עם חולצה מלוכלכת. אוי ואבוי לך אם היה אחרת. מה, את לא מבינה את זה?", נבח עליה בעל המכולת והצולעת נשתתקה והמשיכה לדדות אחריו, מתקינה את מטפחת הראש על ראשה.

הכביסה הנקייה התנודדה קלות ברוח הערב והאנשים התפזרו לבתיהם, לספור במסתרים את כתמי הכאב שלהם, למנות את אלה שלא יורדים בשום כביסה ואת אלה שאפשר להפוך אותם לאפליקציה של הבד.

האישה נכנסה לביתה וטרקה אחריה את הדלת. פרהסיה חזרה לפסטורליות השקרית שלה והסדר החיצוני שב על כנו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה