מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל

השוק שחוויתי בקליניקה היה הטריגר לכך שכמה חודשים אחר כך מצאתי את עצמי מתייצבת בפתח היחידה להפריה חוץ גופית. מהר מאוד הבנתי שלעולם החדש אליו הגעתי יש טרמינולוגיה וחוקים משלו

28/03/2017
שרית מגן קבלו עדכונים משרית
  • בדואר
  • RSS

הבדיקה הגינקולוגית השגרתית נקבעה, במקרה לגמרי, ליום הולדתי ה-36. ישבתי מול הרופאה, שתקתקה תוצאות במחשב, ופתאום, כך, משום מקום, היא עצרה ושאלה אותי: “ילדים, את רוצה?”. נדהמתי, היא לא הייתה מסוג הגינקולוגיות שמנהלות שיחות אישיות עם הפציינטיות שלהן. “כן, אני חושבת שכן”, עניתי בהיסוס, לחלוטין לא  הייתי מוכנה למה שבא אחר כך. היא נעצה בי מבט נוקב ואמרה: “היום היית צריכה לעשות אותם. יכול להיות שכבר מאוחר מדי”.

את עוצמת הטלטלה של הרגע ההוא אני לא שוכחת. יצאתי מהקליניקה, הלכתי לרכב הקטן שלי שחנה במורד הרחוב, השענתי ראש על ההגה והרגשתי שמשהו בתוכי קורס. צמד המילים “מאוחר מדי” ריצד לי מול העיניים. איך זה יכול להיות? אני צעירה, בריאה, המחזור שלי סדיר, יש לי קשר חדש ומבטיח. מה שהגינקולוגית אמרה סתר כל אינטואיציה פנימית שלי. מבחינתי הכול היה צעיר, מבטיח, השמיים שלי היו “פתוחים”, ופתאום “מאוחר מדי”?

שרית מגן ועילם

השוק שחוויתי בקליניקה היה הטריגר לכך שכמה חודשים אחר כך מצאתי את עצמי מתייצבת בפתח היחידה להפריה חוץ גופית. מהר מאוד הבנתי שלעולם החדש אליו הגעתי יש טרמינולוגיה וחוקים משלו. כשהמזכירה שאלה בקול רם “מתי קיבלת בפעם האחרונה” ו”כמה זקיקים יש לך”, הבנתי שהמושג “אינטימיות”, לפחות כמו שהכרתי אותו עד אותו רגע, מת.

למדתי לבצע את אחת הפעולות החשובות ביותר בעולמי החדש – להזריק לעצמי בבטן. מדי ערב הקמתי בית מרקחת שלם על שולחן המטבח: אלכוהול, אמפולות, מזרקים, אבקות, מחטים, צמר גפן. למדתי לערבב, למהול ולדקור. גיליתי שאני מתמכרת להרדמות בימי שאיבת הביציות, ושיש בי תחושת קלילות נעימה ביום החזרת העוברים. הכרתי היטב גם את ההתרוקנות הפנימית, את תחושת הדם האוזל, המלווה את התשובה השלילית. לא. זה לא היריון.

שרית מגן

עד כאן המסע שלי דומה מאוד לזה של אלפי נשים אחרות. אבל היה לי מאפיין ביוגרפי אחד שונה – בחיי המקצועיים הייתי עיתונאית חוקרת, בתחום הבריאות. עבדתי בתוכנית התחקירים “עובדה”, ותחום ההתמחות הספציפי שלי היה מערכת הבריאות. היו לי מקורות, הכרתי רופאים, הבנתי מול אילו דילמות הם פועלים ומה מניע אותם, ידעתי לחפש ולקרוא נתונים, לשאול שאלות, להטיל ספק, הבאתי תחקירים גדולים אל המסך, כאלה שביקרו את מערכת הבריאות.

אבל כשזה הגיע לטיפולי הפריון, המבט הביקורתי שלי שבק חיים. עברתי בדיקות דם ואולטרה סאונד, נכנסתי לחדרי ניתוח והתאוששות, פגשתי רופאים ואחיות וטכנאים. הייתי בתוך המערכת זמן ארוך מספיק כדי שליקויים וספקות יבליחו לשדה הראייה שלי, וייעלמו מיד. הייתי רצת מרתון עיוורת, שכל מעייניה נתונים לסיום המרוץ בלבד. מתברר שכדי להיות מסוגל לשאול שאלות, לברר, לבדוק, צריך לנשום רגע, להסתכל לצדדים, להרחיב מבט. אבל מה שידעתי לעשות היטב בחיי המקצועיים, נעלם כשזה הגיע לחיי הפרטיים, למרוץ המאוד אישי שלי.

עטיפת ספר שרית מגן

חמש שנים הייתי ב”מסלול”. 15 סבבי טיפול, שלושה הריונות, אף לא אחד תקין. בשנה השישית נולד בני מתרומת ביצית. שנתיים אחרי לידתו יצאתי למסע מחודש בעולם טיפולי הפריון. הפעם הצטיידתי ב”ארגז הכלים” שלי, זה שנותר בארון בזמן אמת. שוחחתי עם נשים שעברו ועוברות טיפולים, ראיינתי רופאים, קראתי מחקרים ונתונים, ועיכלתי מה שעברתי בעצמי. יותר מפעם אחת ישבתי מול רופא ונדהמתי ממה שאמר. פתאום הדברים נשמעו ברורים ופשוטים כל כך, תהיתי איך לא הבנתי את זה קודם. והרי היו לי כלים להבין.

הספר שהוצאתי בימים אלה “ילד משלך – מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל” הוא סיפור אישי אבל גם עיתונאי. הוא סיפור הדרך שלי אל האימהות ודרכן של נשים אחרות, והוא גם שופך אור על האזורים הנסתרים של טיפולי הפריון – על העובדות, הנתונים, המחקרים, כמו גם על הדינמיקות, הכוחות והאינטרסים שמשפיעים על מסלול הטיפול שלנו. אם תרצו, הספר הוא סוג של פנס שאפשר לקחת כשנכנסים לדרך הארוכה, הסיזיפית והמעורפלת הזו, שהעיוורון ממש מובנה לתוכה. כי ידע נותן לנו כוח. כוח לשאול את השאלות הנכונות וכוח לקבל החלטות ובחירות מושכלות, טובות, במסע הלא פשוט לילד משלנו.

** הכותבת היא שרית מגן, מחברת הספר “ילד משלך – מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל”, שראה אור בימים אלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה