לפעמים התחושה האינטואיטיבית הראשונית שעוברת לך בראש משהו בנוסח – באלוהים, איך בא לי ללבוש את השמלות האלה – היא המבחן המספיק. גדי אלימלך מעצב שמלות שנשים רוצות ללבוש. קצת זוהר, מעט אדג', אפיונים רומנטיים בסגנון הבוהו שיק משולבים עם אלמנטים מחוספסים בסגנון אמריקנה, אה לה מערב פרוע. והתוצאה נשית אך לא מלוקקת, זוהרת ונונשלנטית במידה.
על רקע הצבע השחור הדומיננטי, היו שם הרבה הבהובים מטאליים בזהב וכסף בבדי לורקס, פליסה, רשת ושיפון. ניטים, ופאייטים משובצים במידתיות, משחקי שקיפויות סקסיים ושילובי טקסטורות מרשימים בשמלות עם קומות ובשמלות מיני, שמלות נשפכות בצללית סבנטיז, שמלות עם פסים גיאומטריים בסגנון אייטיז ומעט הדפסי פופ ארט עם נגיעות צבע ורוד עדכני ושילובי עור, שהיו לטעמי החלק הפחות מוצלח בקולקציה.
כל השמלות היו תפורות וגזורות ביד מדויקת ומונחות על הגוף (או נשפכות תלוי בגזרת השמלה) באופן מחמיא והדבר ניכר במיוחד כאשר הדוגמניות צעדו על המסלול. הסטיילינג האחיד של מגפי בוקרים בזמש והמגבעות השחורות התואמות, יצר את ההרמוניה הבלתי מתאמצת אך הנכונה, עם השמלות הסקסיות הנוצצות.
ביום שלפני הציג בן זוגו של אלימלך המעצב ויוי בלאיש, קולקציה נפלאה שקצרה תשבוחות מקיר אל קיר. ודאי לא קל להציג יום אחרי קולקציה, שמתחרה למעשה על אותו פלח שוק מצומצם בארצנו הקטנטונת. אבל אלימלך גם אם לא הציג חידושים שעדיין לא ראינו, יודע כאמור משהו על מה שנשים רוצות ללבוש והתשואות שקיבל בסוף התצוגה, מעידות שהן היו רוצות ללבוש בדיוק את השמלות שלו.