עם חופשי בארצנו

כשאמא של מראם מסארוי הייתה תלמידה, היא קיבלה פרס משר הפנים הישראלי על חיבור בנושא יום העצמאות. מראם, דור שלישי לעקורי 1948, לא בטוחה מה להרגיש היום

09/05/2011
ד"ר מראם מסארוי קבלו עדכונים ממראם
  • RSS
» אילוסטרציה: סלונה

בשבועות האחרונים נתקלת אמי בקשיים לאסוף את כל בני המשפחה לחיקה בסוף השבוע, דבר שמעלה את תחושת התסכול שלה, והנה מגיע לו יום העצמאות. היא נאחזת בהזדמנות זו, עובדת על רגשות האשם של אלה שחתמו קבע עם חברות התעופה או עם מקומות עבודתם, ומודיעה לכולם על התכנסות משפחתית באותו יום.

לאחר כמה דיונים טלפונים מעמיקים בין הזרם האידיאולוגי לזרם הפרגמאטי במשפחה בניסיון למנוע היעלבויות פוטנציאליות, מוחלט על מפגש משפחתי. הפעם בלי מסורת המנגל המשפחתית. למרות מחאתו של הזרם הפרגמאטי, שרואה בנפנופי המנגל אקט של מחאה אידיאולוגית, הוא נאלץ לקפל את עלבונו ולדחוק אותו עמוק בתוך התודעה.

של מי הדגל הזה

מאז קום המדינה, דאג המפעל הציוני לוודא שמספר לא מבוטל של דגלי המדינה יתנופפו להם בשמי הכפרים הערביים בערב יום העצמאות. מצעד המבקרים והמארחים לפי מיטב כללי האירוח הערבי הפכה למסורת בעצמה, שהייתה לה השפעה בין-דורית על משפחתי.
היא התחילה עם אמי בשנות השישים המוקדמות כשיוסף בורג, שכיהן אז כשר הפנים, העניק לה פרס על חיבור שכתבה וזכה במקום הראשון בתחרות ארצית בנושא "יום העצמאות". אימי מספרת בסוג של אירוניה עצמית, על המורה העיראקי שלה לערבית, שהתרגש עד דמעות מאחד המשפטים שכתבה בחיבור: "ראשינו מתרוממים בגאווה אל מול הדגל המתנופף מעלינו", ואל תטעו- לא מדובר חס וחלילה בדגל פלסטין! הכוונה היא לדגל ישראל, לא פחות ולא יותר.

חלפו עשר שנים והנה בתה, דור שלישי למשפחה עקורה, מחזיקה בתנועת הצופים את הדגל ושרה עם עשרות ילדים "בעיד אסתקלאל בלאדי ע'רד אלטייר אלשאדי" (ביום עצמאות מולדתי שרה לה ציפור רננה). שרה בקול ולא מודעת לכאב המשפחה העצום ולשתיקה הרועמת של הסבים שחיו בארצם כנוכחים נפקדים, מלאי זיכרונות כואבים ותחושת תבוסה עמוקה.

עד כמה רוצים שנשכח?

אך מאז החליטו הדורות להזדקף: פחות דגלים התנופפו, האורחים הדירו את רגליהם מהכפרים הערבים, ומושג ה"נכבה" החל לחלחל גם אצל ילדת הצופים, וביתר חידוד אצל ילדיה כבר מגיל צעיר. גם הדור, שהנכבה הרסה אותו כליל, הצליח סוף סוף להתנער מהבושה ומתחושת הכישלון ולספר את אשר אירע.

תודעת הנכבה בקרב הציבור הישראלי-יהודי כמעט ואינה קיימת. מתי מעט, שהבורות לא נפלה בחלקם, לא באמת רוצים לדעת או מסרבים בתוקף לכבד ולהכיר את הנרטיב של הפלסטינים-הישראלים, דוגמת שר החינוך גדעון סער, שהתראיין ערב יום הזיכרון לשואה, ותאר את הנכבה כמושג שהשימוש בו מחלל את יום הזיכרון. ועכשיו חוק הנכבה, עד כי נדמה שהיצירתיות של המחוקק הישראלי אולי תרחיק לכת בעתיד, והחוק הבא יהיה איסור הזיכרון וכפיית השכחה.

אני לא באמת אוהבת לקלקל שמחות אבל כמה דברים על הנכבה ועל מה שסביב לה.

  • מעל 300 כפרים פלסטינים נהרסו כליל במהלך 1948 ותושביהם הפכו לפליטים בן יום ולילה באדמתם ומחוצה לה. הפליטים האלה חיים לידכם. בתוככם.
  • מאות משפחות ערביות במדינה חיות במרחק קילומטרים בודדים מאדמותיהם ולא יכולים להתקרב אליהן. חלקם אף מעבד אדמות אלו עבור בעליהן החדשים.
  • מאז הנכבה סוגיית הפקעת האדמות והריסת הבתים מטרידה את מנוחתו של רוב הציבור הערבי בארץ.
  • מאז הנכבה נפלו בחלקו של האזרח הערבי תחנות כאב רבות: משטר צבאי, כפר קאסם, יום האדמה ואוקטובר אלפיים.
  • מאז הנכבה היחס אליי כערביה בארץ הוא כאל גייס חמישי, איום דמוגראפי וכאל אזרחית בעלת ערך נמוך.
  • מאז הנכבה נתקל הציבור הערבי באפליה בכל התחומים, העדר צדק חברתי, ו"ליברמניזם" מתפשט.
  • מאז הנכבה לא הוקם אף ישוב ערבי, ועשרות כפרים ערבים נושאים את ההגדרה "כפרים לא מוכרים" או כפי שהמדינה אוהבת לכנות אותם "הפזורה".

יום הנכבה לא שולל את קיומה של מדינת ישראל, גם לא מסית לגזענות ואלימות. יום הנכבה יש בו הכרה בזיכרון ובנרטיב של עם אחר החי בתוככם.

תנאי לפיוס

אני מאד רוצה לטפח את תחושת השייכות שלי למדינה, שלא מקבלת אותי, אך אני מאמינה שההכרה ב"אלנכבה", ובכאב ובסבל שהיא גרמה לפלסטינים, הינה תנאי לפיוס וכינון יחסים אלטרנטיביים.
יתרה מזאת, היא מעלה שאלות בנוגע לאופייה של החברה הישראלית והחברה האנושית בכלל:
האם חברה יכולה להמשיך להתקיים עם שקר והכחשה של הסבל שגרמה לאחרים?
האם החברה הישראלית-יהודית שקועה בכאב של עצמה עד כדי כך שאינה פנויה רגשית לעסוק בסבלם של אחרים או להכיר בו? האם מתקיימת כאן תחרות על רמת הסבל, כאילו יש עליו מונופול או ניכוס של הזכות להיות קורבן? אולי.

אני רוצה לכבד ולהבין את הצורך של הצד השני לחגוג ולשמוח, אך יהיה לי קשה כל עוד מתעלמים מהזיכרון והכאב שלי .

אז בינתיים, המחאה שלי מגיעה דרך המנגל, ולמנגל באותו יום יש טעם אחר.

מתוך הבלוג של ד"ר מראם מסראווי
>> מפת היישובים הפלסטינים לפני 1948
>> לאתר "זוכרות"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה