נסים דואק: האחריות מוטלת על כולנו

נשים אינן צריכות לחשוש מלדבר שפה של אינטרסים ושל תועלת משותפת וגברים לא צריכים להציג תמיכה רק כעמדה אידאולוגית. אנחנו תומכים בגיוון מגדרי כי כשנשים מתקדמות, כולנו מרוויחים

נסים דואק

החברה הישראלית היא חברה אלימה, אגרסיבית, וולגרית. היא מנהלת משברים ואי הסכמות בכפוף לעקרונות נאצלים, כמו כיפוף ידיים, התנצחות, ורצון להכרעה בכל מחיר על חשבון הצד שממול. והיא בעיקר סולדת מעקרון הווין-ווין, כי המנצחת צריכה לגרוף את כל הקופה.

איך זה עובד לא נכון?

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר קבוצות או קהילות מודרות שמצליחות להתארגן ולתבוע את זכויותיהן. זו תוצאה של התפתחויות פוליטיות, ארגוניות וטכנולוגיות. ארגון קהילות או מגזרים סביב אג'נדה של שוויון או צדק היסטורי היה בעבר פעולה מורכבת ויקרה מאוד; היום כל מה שצריך הוא לפתוח עמוד פייסבוק. חסמים כמו פיזור גיאוגרפי או זהויות מרובדות – כמו בניסיון לחבר פמיניסטיות דתיות וחילוניות – אינם משמעותיים כמו בעבר. אם האג'נדה ראויה וההתנהלות חכמה ואפקטיבית, הציבור כבר מגיע.

אלא שלכל מטבע יש גם צד שני. וואטסאפ ופייסבוק מצוינים ליצירת קהילות, והקהילות האלו יכולות לפתח אג'נדה ושפה משותפת בקלות יחסית, אולם הם גם מסוגלים לכלוא אותנו בתוך תיבות תהודה בלתי נגישות, שמובילות בהכרח למאבקים בעלי אופי סקטוריאלי. התוצאות של מאבקים אלה מוגבלות בהתאם, ולעתים הם אפילו מביאים לתגובת-נגד שעולה על כל הישגי המאבק.

מאבקים סקטוריאליים אינם פסולים מוסרית או פוליטית כמובן. לקבוצות מודרות יש זכות – לעתים אפילו החובה – להתארגן ולתבוע את זכויותיהן ללא קשר לסדר היום ההגמוני, ואף מתוך אתגור שלו. אלא שלעתים קרובות, מאבקים שכאלו יוצרים תחושה של משחק סכום אפס, וכך מונעים הזדהות ותמיכה מצד קבוצות אחרות באג'נדה של הקהילה הנאבקת.

כך למשל, מאבק לגיוון מגדרי של מקום העבודה יכול להיתפס על ידי הקבוצה ההגמונית – הגברים – כדבר שבהכרח יבוא על חשבונם. שהרי אם יש יותר נשים בעמדות ניהול, יש פחות גברים, לא? אפילו גברים מודרים (למשל מזרחים, חרדים או פלסטינים בישראל) יכולים לראות את עצמם כמאויימים על ידי הדרישה לגיוון מגדרי, וכך להתנגד לה בפורומים שונים. כך נוצר מצב שבו ההגדרה המצומצמת והסקטוריאלית של המאבק מסייעת ליצירת קואליציה של מתנגדים שאינם מסכימים ביניהם בשום דבר, פרט להתנגדות לרפורמה. כל זה לא אומר שלנשים אין זכות לדרישה עצמאית לגיוון מגדרי, ללא קשר לשום קבוצה או מאבק אחר, אלא שהאסטרטגיה הסקטוריאלית יכולה במקרים מסוימים להביס את עצמה.

במלים אחרות, הסקטוריאליות יוצרת תחושה (והתחושה מיתרגמת למציאות) של משחק סכום אפס חברתי, שבו הרוווח של האחת יבוא בהכרח על חשבונו של האחר. קשה עד בלתי אפשרי לקדם רפורמות בעולם של משחק סכום אפס, מכיוון שלאף אחד אין אינטרס לתמוך בשום כח אחר, וכל הישג חייב לבוא בכפייה, על אפם וחמתם של "משלמי המחיר". חשבו על תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים: אם כל ויתור ישראלי הוא השג פלסטיני ולהפך, לאף צד אין סיבה לוותר על שום דבר. ככה מנציחים את הסכסוך.

למזלנו, העולם האמיתי אינו משחק סכום אפס. זה נכון ביחסים בין עמים – שני הצדדים מפסידים במלחמה ושני הצדדים מרוויחים בשלום – וזה נכון גם למאבקים מגדריים או אתניים, ואפילו למאבקי עובדים. אם נחזור לדוגמה שבה עסקנו, הרי שמחקרים רבים כבר הצביעו על כך שמקום עבודה מגוון מגדרית, אתנית וגילאית הוא יצירתי וסינרגי יותר. יש אינספור דוגמאות למוצרים או שירותים שפרצו לשווקים חדשים ברגע שהחברה החלה להעסיק נשים (או כל קבוצה מודרת אחרת) בתפקידי פיתוח וניהול בכירים, מכיוון שאלו הבינו טוב יותר את הצרכים של צרכניות המוצר.

יציאה מפרדיגמת סכום אפס סקטוריאלית פותחת את הדלת ליצירת קואליציות פוליטיות חדשות. הגברים בחברה יכולים לתמוך בגיוון מגדרי לא רק ממניעים אידיאולוגיים או מוסריים, אלא גם מתוך האינטרס הפרטי שלהם. זה לא אומר שהדרישה לגיוון מגדרי צריכה בהכרח להתיישב עם האינטרס של הגברים, אלא רק שיש לה יותר סיכויים להצליח אם היא תצליח להתעלות מעל ההיגיון הסקטוריאלי. באותו האופן, לנשים יש כמובן זכות טבעית והגיונית לרמת שכר זהה לגברים, אולם קל יותר לנצח במאבק הזה אם הגברים מבינים ששכר שוויוני מייצר הורות שוויונית, ותאים משפחתיים חזקים וגמישים יותר, עם סיפוק אישי ומקצועי גבוה יותר ביחס לכל אחד מבני הזוג.

האחריות ביצירת מאבק משותף מוטלת על כולנו. נשים – כמו כל קבוצה הנאבקת על זכויותיה – אינן צריכות לחשוש מלדבר שפה של אינטרסים ושל תועלת משותפת. שיח שכזה אינו גורע בדבר מזכותן המוסרית והטבעית להעצמה ולשוויון. וגברים מצדם לא צריכים להציג את התמיכה שלהם בזכויות הנשים רק כעמדה אידאולוגית, או גרוע מכך, בתור "טובה". אנחנו תומכים בגיוון מגדרי מפני שהחיים אינם משחק סכום אפס. כשהנשים מתקדמות, כולנו מרוויחים.

.

** הכותב הוא יועץ תקשורת, מייסד ובעלים של משרד יחסי הציבור והייעוץ התקשורתי UNIK

 

פס חסויות לכתבות יום האישה