מסע מ- 800 גרם

שבוע 25, אם חד הורית טרייה, ירידת מים, מיון, ניתוח דחוף והופ, אני אימא לתאומים. שני חיתולים עם קצת ילדים בתוכם – שני פגים קטנטנים מלאים צינורות. זהו סיפורה האישי של אמא לפגים

 "העולם, בזכותו של מי קיים?

בזכותם של קטנטנים,

בכל מקום, בכל הזמנים-

בזכות קטני עולם

העולם קיים"

ש. טשרנחובסקי

 עכשיו נשארנו אני ובן. אני במנטרה "הוא חייב להיות בסדר, הוא חייב להיות בסדר"  (הדס פלס)

"הכל לא טוב" אמר לי הרופא ליד האינקובטור. ככה התחיל המסע שלנו בפגיה, שנמשך 79 ימים.

עד אותה שניה הכל כאילו קרה למישהי אחרת.

שבוע 25, אם חד הורית טרייה, ירידת מים, מיון, ניתוח דחוף והופ, תוך שעתיים אני אימא. לתאומים. בהלם. כלום עוד לא מוכן, אני עוד לא מוכנה, הכל קורה כל כך מהר, לא יודעת איפה אני עדיין, לא סתם אמורים להיות תשעה חודשי הכנה.

12 שעות עד שמאפשרים להיכנס לפגיה אחרי ניתוח (אני ביקשתי רשות אחרי 11), כשנכנסתי ראיתי שני חיתולים עם קצת ילדים בתוכם, מלאים צינורות, כל כך קטנים וכל כך יפים, קצת אושר מתחיל לחלחל והבנה שזה קרה, אני אימא, אחרי שנתיים של ניסיונות, אני אימא. יום אחר כך היה הרבה יותר קשה, הבת היפה שלי נפטרה, לא הבנתי באיזה מבחן מעמידים אותי פה ואיך ממשיכים בכלל. אין זמן להתאבל בכלל, עכשיו נשארנו אני ובן. אני במנטרה "הוא חייב להיות בסדר, הוא חייב להיות בסדר"

והנה החזיר אותי המשפט הזה מהתהום אל פני האדמה. כאילו העיר אותי.

"מה זאת אומרת הכול לא טוב" שאלתי?

הרופא אמר: "תראי, הוא במצב קשה, מאוד קשה. יש לו דימום בריאות, יש לו דימום במוח, הוא לא נושם עצמונית, המעיים עוד לא עובדים, הוא לא יכול לקבל אוכל, משקל, צהבת, פלאזמה, טרומבוציטים, טמת ריאה, הדוקטוס פתוח עדיין..", כאן זה הזמן להגיד שאני ודוקטור גוגל בילינו שעות נוספות בלהבין את מטר המושגים שהטיחו בי.

תעצור רגע ביקשתי ממנו. בוא תגיד לי מה הכי חשוב שיקרה עכשיו.

שאלה טובה הוא אומר – אולי שהמעיים יתחילו לעבוד, שיעשה קקי.

אמרתי לו – אין בעיה, אנחנו "על זה".

מאותו רגע, במשך שבועיים דיברנו אני ובן על איך עושים קקי (הדיונים שמגיעים אליהם כשנהיים הורה לפג הם מאוד.. מיוחדים נקרא להם).

הדס עם בן, מאושרים יחד (צילום: הדס פלס)

התחלתי לנהל יומן. כל דבר הכי קטן נכנס ליומן הזה. אם עשו כך או אחרת, אם היה לו רפלקס של חיוך ואם הרשו לי לגעת בו בתוך האינקובטור או לא, על מה דיברנו, מה סיפרתי לו. כל פרט. שאלתי את כל השאלות, ביקשתי לדעת הכל.

סבא שלך אז כתב לך:

"כל תא מגופו הזעיר צועק תפילה החודרת תוככי שמיים,

יש תא ש"רק" נדרש ללמוד להתפשט ולהתכווץ, אם הוא למשל תא במעיים,

ובעקבותיו, כל רמ"ח ושס"ה, מייחלים לִזכּות למלא את תפקידם,

זה כל מה שנבקש, שכל תא ישמש לייעודו, כי צירופם בונה בן אדם.."

 

הרבה דיברתי עם הרופאים על מתי אוכל להתחיל "קנגורו". הרגשתי ששנינו צריכים אחד את השנייה, את המגע הזה, שזה מה שיגרום להכול לקרות.

13 ימים זה לקח עד שהחזקתי את בן בפעם הראשונה! ובאותו ערב – קקי! לא ידעתי שקקי יכול לגרום כל כך הרבה אושר…

סבא התרגש וברך:

"היום זה קרה: המעיים פעלו פעולתם, (בשעה טובה, בשעה טובה)

העיניים נפקחו מעט. בן השמיע קול בכי – או אולי, אמך אומרת, יבבה,

הדם בגולגולת הולך ונספג. צלקת במוח. סימן שאלה… סימן דאגה…

אמך הורשתה לשאתך על חזה, תנוחת קנגורו. גוף בגוף נגע- נרגע…"

בפגיה אלו נקראות "שיחות אינקובטור". השיחות האלו שהרופאים מגיעים אליך לאינקובטור ומתחילים לזרוק אבחנות.. CP אמרו לי, הוא כנראה יצטרך ניתוח בראש, יש סיכוי אפסי שלא יהיה נזק אמרו, הדימום השאיר הרס ענק, הוא לעולם לא יהיה "רגיל"

ואני בשלי, "מה שאתם רואים בצילומים האלו שלכם, לא תואם את מה שרואים באינקובטור (ואח"כ בעריסה). רק תגידו לי מה הדבר הבא שאנחנו צריכים לעבוד עליו וזה מה שנעשה. אתם תדאגו לשלכם ואנחנו כבר נדאג לשלנו, אנחנו לא מפחדים מעבודה קשה."

היה לי ברור שמאותו רגע, בכל רגע אפשרי אני מחזיקה אותו, שביחד ננפץ את כל התחזיות. כל שבוע עשיתי לו יומולדת, שמתי לו מוסיקה באינקובטור, כשהיה עליי דיברתי איתו על מי שאל עליו ומה אמרו, על כמה הוא חזק, מוצלח ומוכשר (הוא מאוד מרוצה כשאומרים לו שהוא מוכשר), איזה גיבור הוא, איזה יום היום ומה נעשה כשיגיע הביתה, שרתי לו, ליטפתי אותו ובעיקר נשמתי איתו.

הבנתי שכדי להיות מסוגלת להעביר לבן את מה שהוא צריך, גם אני צריכה מערכת תמיכה בתוך הטירוף הזה. בפגיה שהיינו בה, רק "הורים" הורשו להכנס אז בתור חד הורית, למעשה נאלצתי להשאר ללא עזרה, אז דיברתי ונלחמתי כדי שישנו את הנהלים כך שיאפשרו לחד הוריות לקבל את העזרה שהן כל כך צריכות ולהכניס אדם נוסף שיוכל להיות איתן בתוך הפגיה. לאחר שבועות ארוכים המאבק הצליח ואמא שלי הורשתה להיכנס איתי. ומבחוץ, כמה חיבוקים וחיזוקים קיבלתי מהמשפחה המדהימה שלי, החברות והחברים שלי, מהצוותים הרפואיים וגם הורים אחרים בפגיה שנרתמים אחד בשביל השני כמי שעוברים עכשיו מסע שרק מי שעבר ועובר אותו יכול להבין, בלעדיהם, כל זה היה בלתי נסבל.

כל שלב של שיפור הרופאים לא ידעו מה להגיד. הוא מזיז גפיים, הוא מתחיל לאכול, המעיים חזרו לעבוד, הדימום פסק, הריאות השתפרו, כשהגיע שבוע 34 והתחיל הזמן לנסות לאכול, הוא ינק והשאיר את הצוות בהלם, ראייה, שמיעה, טונוס שרירים.. עוד קודם התחלתי לקרוא לו "סופר-בן", עכשיו גם הצוות התחיל.

כשהגענו לשבוע 36, אחרי 79 ימים בפגיה, השתחררנו הביתה.

עכשיו זה לימוד חדש, גיל כרונולוגי, גיל מתוקן, התפתחות הילד, מעקב פגיה, נוירולוג, גם על נוירוכירורג לא פסחנו (את הניתוח בן עבר "לפי הספר" הודיע לי המנתח) וזה בנוסף לכל הדברים "הרגילים" שכל התינוקות שנולדו במשקל תקין צריכים לעשות.

היום הסופר-בן שלי כבר עוד שבוע בן חצי שנה (חודשים וחצי מתוקן), 5 קילו של אהבה (כמה חיכינו לעבור את הקילו הראשון..), החיבוקים נהיו הדדיים, בן מתחיל לחייך! מחזיק את עצמו! תופס צעצועים, מתרגש ושמח.

אם יש לי איזושהי עצה – תחבקו, תאהבו, תהיו אופטימיות, הקיפו את עצמכן במערכת תמיכה, אל תפחדו לשאול ולבקש עזרה ובעיקר אל תקשיבו לשום דבר חוץ מאשר לעצמכן בקשר לילד שלכן, אתן יודעות הכי טוב.