מי שמאמין לא מפחד

גילי קצנלבוגן נזכר בחבורה עליזה מהילדות ובמעשה שהיה בו חציל, מטפלת עיראקית יצירתית ויבלת מטרידה במיוחד. יא ירח יא ירח, מה עשית?

04/05/2011
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» בלילות של ירח מלא, צילום: thinkstock

תמיד האמנתי בכל מיני אמונות טפלות. הרי לא ייתכן שבכל פעם שאגיע לתל אביב, בדיוק באותו הזמן שאני אומר: יאללה אלוהים סדר לי חניה, מישהו בדיוק יוצא ומפנה לי.

אני לא מבין למה כולם מתלוננים שאין חניה בתל אביב, כי לי תמיד יש. וזה רק כשאני מקמץ אגרוף ומבקש ככה מהלב שלי לבורא עולם: יאללה סדר לי חניה, וזה פשוט קורה. תמיד.

אם אני חושב רגע בקול רם, כל נושא האמונות הטפלות שלי וכפועל יוצא מהן האמונה בכלל, נולד אי שם בשנות השבעים, בילדותי. היינו שלושה חברים טובים: עמיר קישון, עומר מלחין ואנוכי.

זה התחיל, בעצם, בקשר שלי עם עמיר שהתחיל עוד בגן חביבה. בכיתה ג' או ד', כמה שנים אחרי, עומר הגיע מבלגיה ועבר לגור ברחוב שלי. רוני, אמא של עומר, לדעתי עשתה את השידוך וחיברה אותו לעמיר, ואני, שהייתי עם עמיר בקשר חזק חזק, קיבלתי את עומר באהבה לחבורה המצומצמת שלנו, ומאז באמת כמעט ולא נפרדנו.

עמיר היה ילד עם מגוון אמונות טפלות אבל הבולטת בהן היתה האמונה שלעולם הוא לא היה עובר שום עמוד מצד שמאל אלא רק מצד ימין שלו. כך, לפעמים, הוא היה חוצה את הכביש הראשי רק בכדי לעבור את העמוד מצד ימין. אני קיבלתי את השגעון הזה שלו בהבנה מסויימת, באהבה ובעיקר בסבלנות, למרות שתמיד זה היה נראה לי מוזר, ואפילו כמה פעמים הוא כמעט נדרס.

אני ועומר - 40 שנה אחרי

אחר כך למדתי ממנו לירוק על חתולים שחורים, ועד היום אני יורק עליהם, אפילו אם מדובר בחתולים ביתיים ואפילו בבתים שאני מתארח בהם. חתול שחור- טפו טפו טפו- ולא משנה של מי הוא, יקבל ממני שלוש יריקות. זו האמונה שלי.

בבית של קישון

בילדותינו עומר עמיר ואני היינו מבלים פעם אצלי ואצל עומר ופעמיים שלוש אצל עמיר, כי בבית שלו היו יותר משחקים. אבא שלו, אפרים קישון, היה סוג של ילד מגודל, גאון אמיתי, שנורא אהב משחקים.

הוא לימד אותנו פינג פונג ,שח מט, ביליארד (קראו לזה בעצם קרומבול, זה בליארד בלי חורים) ומרוץ סוסים חשמלי כזה, והיה שם כיף. באמת באמת כיף. עומר ואני התנחלנו שם כי היה פשוט היה שם כיף יותר.

אפרים היה מסתגר בחדרו בקומה השניה וכותב את היצירות והקלאסיקות הכי מופלאות שנכתבו כאן לדעתי, ואנחנו היינו משחקים.

היום כשאני מביט אחורה - לא היו מחשבים ולא את כל הפיתויים האלקטרוניים הנוראים האלה ובלי סלולארים מסרטנים, ואנחנו היינו משחקים בכדור ובכל מיני משחקי חשיבה כאלה. והיה פשוט כיף.

שעות היינו יושבים על השטיח ומשחקים שח מט. ימים היינו עושים טורנירים בפינג פונג. ועומר שהצטרף נקלט אצלנו יופי, ובכלל בחבורה השכונתית עם כל הקריזות שלו ,ואולי בזכותן בעיקר, וצחקנו המון והצחקנו המון – ילדות מאושרת- בחיי.

והנה עמיר - הצלע השלישית

לעמיר הג'ינג'י היו שתי מטפלות, קראו להן שמחה ורבקה. רבקה הייתה הקבועה ושמחה היתה מטפלת אמבולטורית, כזו שהולכת ובאה ובעיקר הולכת. אני זוכר אותה כי היא נתנה לי פעם לאכול משפורפרת צהובה עם פקק אדום אנשובי ואני חשבתי שהיא מנסה להרעיל אותי כי עשינו קצת רעש, ונבהלתי ממנה גם כי היתה כזו מכוערת. בעיקר מהאנשובי נבהלתי. האנשובי של אז זכור לי עד היום - היה לו טעם של חרא. לא שטעמתי חרא בחיי, אבל אם כולנו אומרים שיש לזה טעם של חרא אז זה בדיוק זה, בוודאות.

מאז אותו היום, איפשהו בשנות השבעים, נדרתי לעצמי שלא אגע יותר באנשובי, ואני באמת לא נוגע בזה מאז. בכל פעם שמציעים לי, חלילה, סלט קיסר, והמלצרית שואלת אותי: עם אנשובי? אני מיד אומר- לא לא, ונזכר במטפלת שמחה ובנסיון ההרעלה הכמעט מוצלח שלה.

חכו שהירח יאכל את החציל

אבל בואו נחזור לרגע לאמונות הטפלות. לעמיר היו כאלה יבלות על הברך שנראו לא משהו. אלו יבלות כאלה די מגעילות ויראליות ויבשות שאז היו נפוצות אצל ילדים. היו שלוש דרכים להוריד אותן, או ע"י מחט חשמלית (אלקטרוכירורגיה) או ע"י הקפאה שגורמת לכוויית קור ומעלימה (קריותרפיה) או על ידי האמונה הטפלה של רבקה המטפלת העירקית של עמיר ("בולו בולו יא וואחשי בולו בולו יא חושלאק").

לרבקה המטפלת העירקית היתה שיטה- היא הייתה לוקחת חציל, חותכת אותו לשניים, מניחה את החציל על הברך הנגועה וזורקת את החציל על הגג. את החצי השני היתה משליכה לפח.

עכשיו צריך היה לחכות שהירח יאכל את החציל  שעל הגג. וכשהחציל נעלם- היבלת גם נעלמת.

היא עשתה את זה, ואנחנו האמנו להכל. אבל ממש להכל.

לקחה את עמיר, הניחה לו את החציל על הברך, אמרה את התפילה בעירקית ("בולו בולו וואחשי...") וזרקה את החציל על הגג. הירח באמת כנראה אכל את החציל, כי אחרי יומיים כשחיפשנו אותו על הגג החציל פשוט נעלם. עד היום נראה לי שרבקה המטפלת העיראקית העלימה אותו ולא הירח. ואז חיכינו והיבלת של עמיר, איך אגיד את זה, ממש לא נעלמה.

רק אחרי כמעט שנה היא נעלמה לו. ועברה למרפק של עומר. ופתאום גם לי הופיעה אחת על הרגל. איכס יא באבא אמאלה. אז מצאתי פתרון. קניתי תחבושת אלסטית והסתרתי אותה ככה וסיפרתי לכולם שיש לי מיניסקוס.

לעומר ולעמיר אחרי שנה נעלמו היבלות ולי נשארה ולא זזה.

ולמה אני מספר את זה? כי אני לא נתתי לאף אחד, אפילו לא להורי, להבין כמה הדבר הזה מציק לי. אבל נורא התביישתי בזה והתחבושת תמיד היתה לי על הרגל. שנים אחר כך, כשכבר הייתי בן 14-15, החלטתי לעשות מעשה.

בשקט בשקט נכנסתי למטבח בשעת הצהריים, כשאמא שלי ישנה, לקחתי חציל, חתכתי אותו לשניים, בדיוק כמו שרבקה המטפלת העירקית ("בולו בולו יא וואחשי") של עמיר אמרה שצריך לעשות, טיפסתי על הגג, הנחתי את החציל על הברך שלי ועצמתי עיניי בדיוק כמו שרבקה היתה עוצמת ומדברת עם אלוהים בלב שלה, ואמרתי "בולו בולו וואחשי בולו בולו חושלאק...", שאין לי מושג עד היום מה זה.

ביקשתי מאלוהים שיעשה שהירח יאכל את החציל, שיאכל את היבלת שלי, והשארתי את חצי החציל על הגג.

למחרת טיפסתי לראות אם הירח אכל אותו, ולהפתעתי הרבה ממש התאכזבתי. הירח לא אכל את החציל. חזרתי הביתה די שפוף, עצוב, מושפל והרבה עצבני, וכעסתי מאוד על הירח, אבל בעיקר על עצמי.

אמה-מה? חודש אחרי, ככה, אני קם בבוקר ורואה שהיבלת שלי מצטמצמת וקטנה, ואז שבועיים אחרי היא נעלמה כלא היתה ונשארה רק צלקת קטנטונת כזו.

כל כך שמחתי. רצתי לגג לראות אם החציל עדיין שם, והחציל נעלם כלא היה. חייכתי לשמיים והודיתי באותו היום לירח שגאל אותי ואכל את החציל שאכל לי את היבלת. זה היום שממש, אבל ממש התחלתי להאמין בכל מיני אמונות טפלות.

שיעור בתקווה

כדי לסיים את הסיפור שלי, אם חשבתם שהירח אכל את החציל, אז זהו שממש לא.

אבא שלי קיבל באותו היום בו עליתי עם החציל על הגג טלפון בהול מאמא שלי שאמרה לו בדאגה: "ויקטור תקשיב, גילי ירד מהפסים. הוא כורע ברך עם חציל על הגג ועיניים עצומות ומתפלל בארמית או באיזו שפה ערבית לשמים. או שהוא מסומם או שנכנס בו איזה דיבוק. חייבים לטפל בו".

השיחה הזו הדאיגה מאוד את אבא שלי שכבר חשב שאני אולי מתאסלם ועובר תהליך זיכוך עצמי (ועוד בשנים שהזמר קת' סטיבנס וקסיוס קליי המתאגרף האגדי התאסלמו), אז הוא חיכה קצת ואחרי יומיים טיפס ועלה על הגג לבדוק מה עוללתי שם. הוא מצא את חצי החציל וזרק אותו לפח. את זה הוא גילה לי רק כמה שנים אחרי, כשחזרתי וסיפרתי שוב ושוב את הסיפור על החציל והירח.

אבל אני, בליבי, האמנתי במשך שנים שהירח והחציל עשו עבורי את המלאכה. הפצתי את השיטה באמונה מוחלטת אצל כל ילדי השכונה המיובלים שמחציתם בילו על גגות בתיהם עם חצי חציל בידם והתפללו בעירקית מדוברת לאלוהים.

ובאמת, לכמה מהילדים נעלמו היבלות, או שבגלל האמונה או שסתם נעלמו. מה שבטוח הוא שרבקה המטפלת העירקית ("בולו בולו וואחשי") של עמיר קישון יצאה גדולה, וכך אזכור אותה תמיד. כי היא נתנה לנו להאמין שהיא באמת מאמינה במה שהיא עושה.

ושיעור שכולנו צריכים ללמוד ממנו ביום-יום הוא אולי שתמיד כדאי להאמין במשהו - כדי לתת תקווה. ואם התקווה באמת בת שנות אלפיים אז כדאי לכולנו באמת למהר ולהאמין כבר במשהו - אפילו  אם מדובר בחציל.

לבלוג של גילי קצנלנבוגן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה