ברזלים ונוצות

מיכל וייסמן נזכרת בעצב בימי הברזלים והרסן ומנסה לפצח את הטראומה. פוסט עם שיניים

08/05/2011
מיכל ויסמן קבלו עדכונים ממיכל
  • RSS
» למי יש חיוך מושלם? צילום: thinkstock

"אני לא יכולה לחייך עם הדברים האלה על השיניים שלי" אני צועקת על אמא שלי ! "איך את עושה לי את זה??? למה ???" בכי רם,עם דמעות, "קראו לי היום פרסות סוס!" התייפחות קורעת לבבות, טוב אולי לא את כל הלבבות, סבא שלי לא מתרגש. אולי אפילו מתעצבן- "את ילדה חוצפנית וכפויית טובה".

כן, בטוח מתעצבן. אני מפסיקה לבכות, עוברת למצב הקשב- כשסבא מדבר כולם בהקשב. הוא גבר גדול,מרשים ,חכם ורומני מאוד. עכשיו הוא מספר לי כמה הברזלים על השיניים עלו להורים שלי ועל זה שלנועם ועמית, האחים שלי, לא הייתה כזאת ההזדמנות .

נועם עומד מאחוריו ועושה לי פרצופים, איזה בר מזל! יש לו שיניים סטנדרטיות והוא סופר מקובל בבית ספר.

לאף אחד בבית הספר אין ברזלים על השיניים. אף לא אחד!

העניין הזה דורש הסתגלות לא פשוטה – אין שום סיכוי שאני אשתתף שוב במשחק מחניים (בפעם האחרונה קיבלתי בומבה לפה ודיממתי כמו אחרי קרב), אני בטח שלא אצטלם – אני מפריעה לפלאש , במבה זה מחוץ לתחום כמו גם ברוקולי, לחמניה עם פרג וכל דבר עם פטרוזיליה.

מיותר לציין שאני לא מתקרבת לשום בן, הם נגעלים ממני נורא ואני לא מאשימה אותם, אני עלולה לפצוע אותם ולצלק אותם לעד! לא מגזימה.

ריסון עצמי

אז נכון, לפני שבוע המצב היה קשה יותר- היה לי רסן .

עשיתי עסקת טיעון עם האורטודנט- עוד חודשיים עם הברזלים רק בלי הדבר הזה...בבקשה ! נראיתי כמו משוגעת שברחה מבית החולים. והשם הזה: רסן, זה מדוייק ומתאים להחריד.

תסלחו לי, אבל נראיתי כמו סוסה או כלבה מסוכנת. בסך הכל יש לי שתי שיניים עקומות. שחררו אותי , אני לא אנשך.

אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. אני נשארת הרבה בבית ורואה מלרוז פלייס ובברלי הילס 90210 (בדרך כלל ההורים שלי לא מרשים לי לראות טלויזיה כזאת ,אבל, נו, אני מעוררת רחמים ) לא לברנדה, לא לקלי לא לאליסון ולא לאף נערה בטלויזיה יש צלחת לווין בפה (הכינוי החדש שקיבלתי היום בהפסקה).

5 חודשים אחרי, הקיץ חלף ואיתו גם מחנה הקיץ שבו אכלתי פסטה בולונז והברזלים הפכו לאדומים (את זה דרך אגב גיליתי מול המראה בבית, 3 ימים אחרי) .

עוד תראה

היום מתחילים שנה חדשה. אני מאחרת קצת לשיעור הראשון כי היום מורידים לי את הברזלים. היום אני הולכת לדר' תורי, דוקטור רשע בשבילכם, האיש עם הכפפות , האיש שאחראי לכל הסבל שלי, האיש שלא מרפה לעולם, רק מושך עוד ועוד .

היום אני משתחררת.

זהו, אני בדרך לבית הספר, מחייכת לכל חלון ראווה בדרך ומאוד מרוצה מעצמי. ווואי איזו מקובלת אני הולכת להיות, כולם יצטערו על הכל. הם יקבלו אותי במחיאות כפיים בכיתה ויפלו על ברכיהם ויתחננו לסליחתי.

אני לא נוטרת טינה. אני אסלח להם, כמובן.

נכנסת לכיתה עם חיוך גדול.

לאף אחד לא איכפת.

יש התגוששות בפינה, אני ניגשת מחוייכת , לראות ולהיראות.

"תראו, שמו לי גומיות לבנות", מורן מחייכת בלי בושה עם שיניים חשופות ומחכה לתשואות " איזו טעות עשית!" אומרת דנה, "לבן מתלכלך מהר...תראי, לי שמו גומיות שקופות, זו המילה האחרונה בגומיות!"

כל הכיתה מצטופפת ובוחנת את הפלא. 32 ילדים שמחים וגאים עם ברזלים בשלל צבעים.

המורה נכנסת , כולם מתיישבים ומורן שמה לב סוף סוף שהורידו לי את הברזלים. אני מחכה לתגובה ההולמת והיא שוב מחייכת בלי בושה ואומרת: " חייבת להיות שונה, אה?"

כן, חייבת.

חייבת לחזור לדר' תורי...אולי הוא יוכל לשים לי רסן סרק ??




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה