כל יום קצת

אבישג רבינר נודדת בעקבות הלפטופ ומגלה מסקנות מעניינות על עצמה ועל האשה. ריצה לטווח קצר

01/05/2011
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» חבל שטוני מוריסון יש רק אחת, צילום: thinkstock

כאמור, או שלא כאמור, לפני שישה שבועות עברנו דירה וכמו שקורה כשעוברים דירה (לפחות אצלנו) החפצים נעים אל עבר מקומם הטבעי במשך זמן מה. כמה זמן? תלוי בחפץ, תלוי במזל, תלוי באנטואציה. כך קרה שאת שולחן הכתיבה העתיק שלי, החפץ היחיד היקר לליבי, עליו הקשתי בעשור האחרון 3 רומנים, ספר ילדים ועוד מאות טקסטים לפרנסתי, מצא את מקומו בחדר השינה (רחב הידיים).

ומכיוון שבימים אלו אני חולקת את יצועי (רחב הידיים) עם עוד שניים שלושה קרובי משפחה מדרגה ראשונה, בכל פעם שאני רוצה לקרוא וגם לכתוב עולה במוחי השאלה  "מתי?" ומיד אחריה "איפה?".

כמעט תמיד הקדים והתנחל אחד משותפי הצעירים במיטה, ובאותם רגעים הוא ישן וגודל סימולטנית. אין תלונות, אני אוהבת לישון בחברה. אבל לכתוב כשבעורפי נושף שותף סמוי תחת שמיכה, זה קצת יותר מידי.

נדידת הלפטופ

בשבועות הראשונים נדדנו אני והלפטופ שלי ברחבי הבית, ניסינו פינות נסתרות בהן תתאפשר השרדות ואנטימיות תהיה מצב יחסית שכיח. אט אט נרגעה התנועה, כמו במשחק חם קר הלך הריקוד והאט, הלך ונרגע מעצמו. השבוע, באחד הרגעים בהם נגבתי ידיים ונגשתי אליו, אל הרבוע הקטן השחור המונח אחר כבוד על קרש עץ ישן בצד, הכתה בי ההכרה. עצרנו, הלפטופ ובעיקר אני, על השיש במטבח.

מסלול ארוך עשינו כביכול ביחס לעקרת הבית ההיא עם הרולים, זו מאמצע המאה הקודמת. בפוליטיקה, בצבא, בעולם העסקים, גם בספרות ובתקשורת. למצליחות שביננו התאפשר להגיע הרבה יותר רחוק וגם היתר צעדו קדימה. אבל במקביל גילינו שככל שהעמקנו שורשים לצד הגברים בתפקידים שבעבר היו שלהם בלבד, עם  כל צעד שעשינו לשיוויון זכויות, שלמנו בריבית קצוצה, בקושי לקיים את תפקידנו המסורתיים.

לא, הם לא נעלמו, הכלים נשארו בכיור והגברים, סטרייטים, מטרוסקסואלים וגם הומוסקסואלים, לא לקחו עליהם אחריות. בגלל שלא רצו, בגלל שלא הצליחו או בגלל שהם פשוט לא יכולים! (חוצמזה, מי בכלל רוצה לוותר ולתת לבעל להניק?!).

באמצע היום, עומדת ומטפטפת מי סבון על הלפטופ שלי ומג’נגלת בין הנודלס בטופו לחמישה ילדים+ אורח, לטקסט לסלונה, לשלוש שערות לבנות שצצו בקודקודי, לסיפור חדש שעולה מתוכי וכבר נכתב ומשכתב את עצמו.

מתחת לחצאית

לבשנו את החצאית ואז פשטנו אותה וניסינו את המכנסיים ובסוף החלטנו על מכנסים וחצאית ועכשיו אנחנו נראות בהתאם, קצת מגוכחות וקצת מסובכות. ואני, דקה לפני ארבעים, עומדת במטבח ומרגישה כמו קריקטורה משודרגת של עקרת הבית ההיא משלהי שנות החמישים. דווקא מתוך המודעות הפוסט פמיניסטית וזכות הבחירה להיות מי שאני, (גם אמא במשרה מלאה, גם מפרנסת (לפעמים יותר לפעמים פחות) ולהמשיך לצמוח ללמוד ולהשתנות) אני מרגישה מצחיקה ומטורללת. כמו ביום בו הבנתי שאין באמת גמדים.

עכשיו הגיעה השעה לקבור אותם בחצר (את הגמדים), ולהשלים עם העובדה שכבר לא יהיה לי חדר משלי עם מנעול והכנסה קבועה ושכנראה כבר לא אהיה ורג’יניה וולף. אבל לזכור שהיום קיימות אפשרויות אחרות. טוני מוריסון למשל, אז אם חד הורית שחורה  בת 39 , פרסמה רומן ראשון. הוא נכתב על שולחן המטבח בלילות (רק שטוני מוריסון יש אחת, אז כנראה שהתפקיד מאוייש).

בכל זאת, אולי באמת בעידן הזה, הפוסט פמיניסטי, אין חוקים ואין גבול לאפשרויות והמראה הזה, של חצאית על מכנסיים הוא מגוחך רק עד שמתרגלים אליו ומבינים שגם זו דרך, גם חדר עבודה בקצה השיש במטבח הוא אופציה אפשרית, לפחות לעת עתה. אם גדי טאוב יכול לכתוב רומן באורנה ואלה אז המטבח שלי הוא אפשרות פחות טעימה אבל לא הרבה יותר הזויה…

גם אחרי שהתפרסמה, המשיכה טוני מוריסון לדבר על עצמה כעל "אם שגם כותבת" או "עורכת שחוטאת בכתיבה". היא אמרה ש"זה ההבדל בין אדם שזהותו היא העבודה שלו, ובין אדם שעושה את העבודה". הדבר הגדול ביותר שלמדתי מתוך נסיוני הפמיניסטי והשוביניסטי כאחד הוא שכאישה עדיף להתחרות רק בעצמך ובריצות לטווח קצר, ככה יש יותר סיכוי להגיע רחוק. על השיש במטבח ובכלל. כל יום קצת.

>> הפוסט פורסם בבלוג של אבישג רבינר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה