דור שלישי לעלבון

המורשת שבני משפחתה של ארנה קזין העבירו אליה ממלחה"ע ה- 2 הייתה לא שואה, אלא עלבון. עלבון על כך שנאלצו להצניע את זהותם בכל מקום בו היו

01/05/2011
ארנה קזין קבלו עדכונים מארנה
  • RSS
» פליטים יהודים בברלין, 1938. Getty Images

באחרונה אני חושבת כמה שזה מוזר: אמי אף פעם לא התייחסה אל עצמה כאל בת הדור השני לשואה. זאת אף שסבא שלה נרצח במחנה השמדה, וסבתא שלה התאבדה כששמעה על כך בביתה בברלין, ואף שהוריה של אמי – סבי וסבתי – נאלצו לעקור מברלין ולברוח, בסוף 1938, ממש רגע לפני פרוץ המלחמה, כשאמי העוברה גדלה בבטן אמה.

במנוסתם הם עזבו הכל מאחור: הורים, דודים, חברים, עבודה, בית, שכונה, תרבות, חיי עיר. הם ברחו ללונדון וחיו שם – בהתחלה כפליטים גרמנים, אחר כך כמהגרים – במשך 12 שנה, לפני שהיגרו פעם נוספת לישראל. עולמם נחרב עליהם פעם אחת ונבנה מחדש לפחות פעמיים, בשתי ההגירות. כשהתיישבו בישראל השתמשו סבי וסבתי בכספי הפיצויים שקיבלו מהאומה הגרמנית. אבל אנחנו לא משפחה של ניצולי שואה. לכל היותר אנחנו משפחה של ניצולי עלבון.

כן, באחרונה אני חושבת כמה שזה מעניין: העלבון – וביתר דיוק: התחושה שאת אינך רצויה בעולם שלך – זהו הרגש העיקרי, הראשי, שאני מייחסת בדמיוני לסבי ולסבתי. לא זעזוע. לא אבל. לא טראומה. אלא: עלבון. להיות זר בארצך, בלתי רצוי, דחוי במקום האהוב עלייך. עלבון - עמוק מן המעמקים.

אני חושבת על סבתי, הילדגרד, שהיתה ברלינאית מבטן ומלידה. באילן היוחסין של משפחתה אפשר להתחקות אחר קווי הדם המגיעים הרחק עד המאה ה-17 בברלין. משפחתה של סבתי היתה משפחה גרמנית ברלינאית חילונית, אולי אתאיסטית, שאימצה אורחות חיים גרמניים ושמות גרמניים לכל דבר ועניין: ארתור ומרתה הולידו את הילדגרד (סבתי), את אחיה גרהרדט ואת אחותה אנליזה [גרהרדט ברח לבוליביה. אנליזה (אנני) ברחה ללונדון, ונאלצה לעבוד שם במפעל לייצור נשק. אחר כך הצטרפה לגדרהדרט ולימים בנתה את ביתה בברזיל – ארץ המחסה של גרמנים רבים, לאו דווקא יהודים].

כשהילדגרד, סבתי, ברחה מברלין, וברחמה אמי, היא היתה בת 27. אני חושבת על אשה צעירה בת 27 שעירה שבה משפחתה חיה דורות על דורות הקיאה אותה. בעקבות אביה למדה רפואת שיניים, אבל לא הורשתה לעסוק במקצועה. אני חושבת על הילדגרד הצעירה יוצאת לבלות בסביבות אלכסנדרפלאץ, הכיכר הקרובה לביתה. אני חושבת עליה, צעירה שחפה מכל מושג על העתיד המחכה לה, חיה לה בשנות ה-20 וה-30 בברלין, שנים של פריחה תרבותית, של חירות מינית. אני חושבת על כך שלימים לא סיפרה כמעט דבר על חייה בברלין. רק היתה נזכרת לפעמים, בעיצומו של קיץ ישראלי מיוזע, בנהר הקפוא שעליו היתה נהנית להחליק, בתחושה של חירות גמורה.

ואני חושבת על סבי, הנס, שגדל בעיר הקטנה דוּרֵן שבריינלנד, למד משפטים באוניברסיטה בבון, עבר להתגורר בברלין ב-1933, התחתן עם סבתי ותכנן לחיות את חייו איתה בעיר הגדולה. סבי היה גרמני בכל רמ"ח ושס"ה. הוא היה אתאיסט, הוא החשיב תארי כבוד, הוא עישן מקטרת, הוא קרא את ידידו הייקה ד"ר וולטר גרוס שחתם בשם העט "פולס" בעמוד המאמרים ב"הארץ", והאזין למוזיקה קלאסית בכובד ראש. אני חושבת איך תמיד היה נראה בעיני, כאן בישראל, כאילו כפו עליו את הלבנט, את הישראליות, את הגסות, את כל השמש היוקדת הזאת, והוא כל כולו צריך בכלל להיות בעולם אחר – ברלין, אופרה, עיתונות תרבותית, אדריכלות מעוררת השראה, חורף מקפיא. הוא היה גרמני גאה, בעל נשמה צרובת עלבון ופנים שהחמיצו מרוב אכזבה. כשהגיע במנוסתו לאנגליה, בן 31, הוא נשלח למחנה פליטים. הוא נחשב בבריטניה כ"זר מארץ אוייב" (Enemy Alien). אמי אומרת שבילדותה בלונדון הוריה הקפידו לא לדבר גרמנית בפרהסיה, כי הגרמנים והגרמנית היו שנואים בבריטניה. גם בישראל, נאלצו להצניע את הגרמניות שלהם ככל שיכלו.

"Never overstay your welcome" – זו עצה לחיים שעברה אלי, אני חושבת עתה, מהנס ומהילדגרד, במודע ושלא במודע. עזבי תמיד לפני שיבקשו זאת ממך. שנים רבות השתדלתי ליישם את העצה הזאת ולשכללה. שאף אחד חוץ ממני לא יגניב מבט לשעון. שאף אחד לא יפהק, לא יפנה לעניינים אחרים, לא יסמן שאני כבר לא רצויה. שנים ארוכות של דריכוּת, של מעקב אחר העיניים של המארחת, של יציאה כמה רגעים לפני הסוף, כמה דקות לפני שפוקעת הסבלנות. דור שלישי לעלבון. לא משהו שאי אפשר לחיות איתו.

לבלוג של ארנה קזין - לאן הולך הכסף?

צילום:

Getty Images




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית אברום לייב 01/05/2011

    ארנה, כתבת יפה על תחושת הזרות ותחושת הרצון שלך להיות שייכת, לא להיות מנוכרת .

    מעניין לדעת האם את מרגישה שייכת לכאן, לארץ , לתרבות , למקום הזה ? כי מתוך הכרות עם הדברים שאת כותבת נראה שתחושת הזרות ואי השייכות לכאן, למקום הזה , עברה גם אליך ונראה שאפילו יצרת לעצמך ‘אי של תרבות’ דרך הכתיבה והבחירה שלך בחיים.

  • תמונה אישית יעל ברזילי 15/05/2011

    אצלי התחושות קצת שונות. המשפחה היתה משפחה גרמנית גאה שניסתה להצניע את יהדותה עד כדי כך שהשאיפות של סבא וסבתא שלי להגיע לישראל התקבלו בכעס של בגידה. והסבא וסבתא שהגיעו לישראל לא הצניעו את גרמניותם.

בחזרה למעלה