הצורך לתעד

האינסטינקט לתיעוד שנוצר בזמן המלחמה הוליד ז'אנר שמטרתו לשמר אותנו כזן. מרכז הצפייה של "יד ושם" עושה עבודת קודש ונותן המלצות לסרטי חובה

01/05/2011
אביטל לביא קבלו עדכונים מאביטל
  • RSS
» מתוך הסרט של פטר פורגאש

הרעיון המקורי של איסוף חומרים בנושא השואה התחיל סביב צורך של שימור הדורות העתידיים. הסיטואציה שמסבירה זאת הכי טוב היא הראשונית מכולן, מורבידית וקשה עד מאוד לעיכול, והיא קשורה לסיפור הזוועה המוכר ביותר ממחנות המוות: על קורבנות שהובאו לחדרי גזים ונעצו ציפורניהם בקיר בהשלמה גמורה עם גורלם, רק כדי שהבאים אחריהם, אולי, יספיקו לגלות בזמן שלא מקלחת הם ימצאו בחדר ההוא, אלא סוף אכזר. הרמה הבאה של התיעוד עלתה שלב בציוויליזציה והיא עסקה בראייה יותר מפוקחת על הצורך בשימור הזכרונות- למען העתיד שיגיע, אחרי שיעבור זעם, והוא יהיה אכן עתיד קל יותר. ובעתיד הזה- מישהו ימצא את סרטי הצילום וידע לעשות שימוש נכון במידע הקשה שצרוב עליהם. היום אנחנו במקום שונה לגמרי: החשיבה הביקורתית-סוציולוגית שבאה בניסיון ללמוד לקח לאחר המלחמה פינתה מקום לתיאוריות אינספור ולדליית חומרים מצולמים עוד מימים של טרום מלחה"ע ה- 2. בנוסף אליהם, הזכרונות הצרובים בסרטי הצילום מהמלחמה וסיפורי הניצולים שממשיכים לייצר עוד ועוד תכנים בנושא (וגם נותנים השראה לסיפורים עלילתיים מצוינים), יצרו את הז'אנר האב למה שאנחנו מכנים "סרטי שואה". עם כל הקושי שבנושא, חשוב לזכור שמדובר במסמכים שנועדו לשמור עלינו מפני זוועות כאלה בעתיד. מרכז הצפייה של "יד ושם" הוא דוגמא מצוינת לגוף שעושה זאת כעבודת קודש, ועושה אותה היטב.

עושה עבודת קודש

ליאת בן חביב,  מנהלת מרכז הצפייה של "יד ושם", עוסקת כבר למעלה מ- 6 שנים באספנות של חומרים מצולמים וקולנועיים סביב נושא השואה. מרכז הצפייה הזה מבצע מאז שנת 2005, בעמל רב, עבודת קודש מכל-כך הרבה כיוונים:

נתחיל בספריית וידאו דיגיטלית עצומה שנבנתה בו, ושמכילה כבר 6,500 סרטים, החל מסרטים עלילתיים ודוקומנטריים בנושא (ושמכסה כבר את כל הקלאסיקות), דרך חומרים תיעודיים מהתקופה וסרטי תעמולה נאציים ועד לסרטי מחקר. כשני שליש מהקטלוג העצום הזה כבר נמצא זמין לצפייה בעשרות עמדות צפייה שנמצאות במרכז, ושנותנות גישה בלתי מוגבלת לקטלוג - הן לסרטים עצמם והן למידע היסטורי וגיאוגרפי הקשור בהם - והכל ניתן לציבור הרחב ללא תשלום. ואותה ספרייה הולכת ומתרחבת ממש ברגעים אלו, בעוד הצוות של מרכז הצפייה שוקד על תחקיר, איתור סרטים נוספים, השגת זכויות וקטלוגם במאגר שלהם, שהולך וגדל;

נמשיך בכך שהמרכז עונה ללמעלה מאלף פניות מהציבור בשנה, הן מיחידים ומחברות הפקה, ומסייע באיתור חומרים ובעלי זכויות של הסרטים לכל מטרה- החל ממטרות חינוך ותחקיר ועד למטרות חקר היסטוריה משפחתית אישית;

המרכז גם שולח זרועות למרכזים נוספים העוסקים בתחום, כמו המרכז להוראת השואה ומרכז המולטימדיה לחקר השואה בסנימטק ירושלים, אשר ביחד איתו המרכז מעניק מדי שנה את פרס אבנר שלו (על שם יו"ר "יד ושם") לביטוי קולנועי איכותי בנושא השואה;

ונסיים בכך שהמרכז גם מבצע הדרכות ברחבי העולם, ממשיך לעבוד על חומרים נוספים אותם ניתן לשייך לקטלוג ולשמר ולשפץ סרטים ישנים שנמצאו במצב לא טוב.

עבודה ארכיאולוגית

ליאת מתארת את נושא השימור כ"ארכיאולוגיה של ממש", ומדגימה את זה היטב בעזרת הסיפור המרגש של "זכרונות ממשפט אייכמן", סרטו של דוד פרלוב המשקף את נושא הזיכרון האישי מול הקולקטיבי בתקופת המשפט בארץ. הסרט נמצא בקלטת VHS מאובקת על ידי בתו של הבמאי, יעל פרלוב, אחרי ששודר פעם אחת בלבד- בשנת 1979 בערוץ הראשון, ומאז אותו שידור לא נעשה איתו כלום. יעל פרלוב פנתה למרכז הצפייה עם העותק שהתגלה כלא שלם. המרכז לקח את היוזמה לפנות לרשות השידור כדי להשיג את העותק המלא שהיה במצב רעוע ולא ראוי לשידור או להפצה. בשלב הזה, צוות המרכז גייס את תמיכת רשות השידור הטלוויזיה הישראלית והפורום לשימור אודיוויזואלי בישראל על מנת "לנקות" את הסרט.

הסרט נמצא בפורמט ארכאי, ועל מנת להמיר את הסרט מפילם לוידאו יעל פרלוב וליאת בן חביב נסעו לפריז ומצאו נשמות טובות גם שם; המעבדה בפריז כל כך העריכה את הפרוייקט, עד שתרמה את התקציב להמרת הסרט ל- HD . "עשינו ניקוי יסודי", היא נזכרת. "כולל החלפה של ההדבקות על הפילמים. תהליך הניקוי וההחלפה של ההדבקות היה תהליך מדהים שבמהלכו היינו חרדות שלא לפגוע בסרט".

הצוות חזר לארץ כדי להשלים את תהליך הניקוי של התמונה, אבל אז התגלתה בעיה נוספת: בזמנו, הקרדיטים והכתוביות של תכנים מקוריים ששודרו בערוץ הראשון נוספו לשידור החי באופן ידני ולכן הסרט של פרלוב הגיע לידיהם ללא קרדיטים למרואיינים. היו מספר מרואיינים שהצוות זיהה די בקלות; רפי איתן, שהיה בצוות הלוכדים של אייכמן, הנריק רוס, צלם מגטו לודג' שהצליח לצלם בתקופתו בגטו את הגירושים למחנות ההשמדה, קבר את הפילמים באדמה ולאחר המלחמה חזר כדי להוציא אותם. הנריק רוס העיד בעצמו במשפט ביחד עם אשתו, סטפניה רוס, שגם היא הייתה ממרואייני הסרט של פרלוב. לבסוף- הם זיהו גם את רבקה יוסלבסקה, עדה נוספת במשפט שהצליחה להינצל מבורות הירי לאחר שמשפחתה מתה בהם. אחרי שזיהו את עדי המפתח בסרט, צוות המרכז ביצע עבודת תחקיר כוללת בשיתוף עם היסטוריונים. עבודה שעדיין, למעשה, לא נסתיימה, כשעוד 3 מרואיינים מתוכו לא זוהו עד היום. במרכז מקווים שהם יזוהו במהלך החשיפה שתינתן לסרט בשבועות הקרובים; הסרט יוקרן לראשונה מחר (יום שני ה- 2 במאי, 19:00) בתאטרון ירושלים, ויוקרן שנית ב- 19 במאי, במסגרת פסטיבל "דוק אביב" (לסיפור המלא של "זכרונות ממשפט אייכמן" ב"הארץ").

"פרלוב עשה משהו מאוד לא טריוויאלי", אומרת ליאת. "הוא התמקד בהשפעה של השואה בזהות ובזיכרון, ולא באירועים שקרו, וזו נקודת מבט שאני מזהה יותר מסרטים שנעשו בשנים האחרונות, אבל לא בסרטים שנעשו בשנות ה- 70 כמו זה של פרלוב".

לא להתמכר לייצוגים הגראפיים של הזוועה הנאצית

ליאת מדגישה את החשיבות של שימוש נכון בחומרי ארכיון. "הרבה פעמים אנחנו רואים שמשתמשים בחומרי ארכיון מהשואה לא באופן ממוקד, אלא באופן אילוסטרטיבי", היא אומרת, "ואני מתרגשת בכל פעם לראות עבודה קולנועית שעושה שימוש מעניין בחומרי ארכיון". ליאת מנצלת את ההזדמנות להמליץ לנו על סרטים חדשים בקטלוג האימתני של מרכז הצפייה שמתמקדים גם הם בנושא הזהות והזיכרון מזוויות שונות, ונותנים לחומרים המתועדים את הכבוד הראוי להם.

"מועדון בית הקברות" של טלי שמש. הסרט מתאר את הסיפור של סבתה של הבמאית ושל גיסתה של הסבתא, על ידי העלאת זכרונות במפגש של שנים אחרי המלחמה, ודווקא מתוך געגוע לילדות בגרמניה ובפולין טרם עליית הנאציזם.

"התעלומה במכולה הירוקה" של טל חיים יופה. הסרט זכה בפרס "אבנר שלו" ב- 2008 ושודר בערוץ 8, והוא עוקב אחרי הבמאי, שעבר עם הטוסטוס שלו בפלורנטין וגילה במקרה באחד הפחים הירוקים תצלומים ומסמכים ישנים. בעקבות הצילומים החל תהליך חיפוש בלשי שבסופו גילה סיפור של משפחה שלמה, מהגטו בלודג' ועד לבית נטוש ביפו.

"קברט ברלין – הסצנה". יצרה את הסרט פביאן רוסו לינואר, שלקחה חומרי ארכיון וסרטים עלילתיים שמתארים את עולם הקברטים בברלין בשנות ה- 20, שנים של פריחה וליברליזם שדעכו עד לסיום טוטאלי עם פרוץ מלחמת העולם ה- 2. הסרט מספר את סיפורם של יהודים רבים ששלטו בסצנה ומצאו את עצמם עושים אחד משניים: נכנעים לאנטישמיות הגוברת או מהגרים למדינות אחרות (המפורסמים בהם הם קורט וייל וברטהולד ברכט).

"הכל מואר" של ליב שרייבר. הסרט, בכיכובי של אלייז'ה ווד, מבוסס על רומן של ג'ונתן ספרן פויר על בחור צעיר שסבתו נפטרה והשאירה אחריה תמונה עם הכיתוב "1942, אוגוסטינה, זה אני". הבחור יוצא למסע בעקבות התמונה ביחד עם מדריך טיולים אוקראיני (בגילומו של יוג'ין האץ', סולן גוגול בורדלו).

"KZ" של רקס בלומשטיין מספר את סיפורו המלא של אתר ההנצחה ב"מטהאוזן", כביכול כפר פסטורלי למרגלות האלפים אבל ידוע בהיסטוריה שלנו כמחנה ריכוז אכזרי. הסרט, שעליו ליאת ממליצה במיוחד, משקף את הפער בין הזכרונות הטובים מהאתר לעומת הזכרונות האפלים מהצד הגרמני של הסיפור.

ואחרון ומומלץ במיוחד: היוצר ההונגרי פטר פורגאש עשה כמעט 30 סרטים של עבודת וידאו ארט מחומרי גלם שצולמו בתחילת המאה שעברה, בימים בהם הטכנולוגיה ה"חדשה" הייתה מצלמות 16 מ"מ. את החומרים פורגאש מצא אצל אנשים פרטיים אליהם פנה ומתוכם חקר. פורגאש אמר: "אני לא רוצה להתמכר לייצוגים הגראפיים של הזוועה הנאצית", ויצר סרטים עם התערבות מינימאלית, ועם הסבת תמונות "פסטורליות" לתמונות בעלות משמעות אפלה נסתרת על ידי פוקוס גדול על פרטים שאיבדו מחשיבותם בייצוגים שאנחנו רגילים אליהם.

לאתר מרכז הצפייה של "יד ושם"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה