לכל איש יש שם

שולי גלנץ תוהה איך נראו צילה ופייגה לפני שהפכו באכזריות לעוד מספר ותאריך בים של ששה מליונים

01/05/2011
שולי גלנץ קבלו עדכונים משולי
  • RSS
» אילו חיים היו לכם? ציור: מודליאני

מתוך שיחה ברחוב, של בתי בת התשע (כמעט) עם חברתה

ילדה א’: הם ירו אותם מתוך תותח.

ילדה ב’: לא, הם הרגו אותם בהרדמה עם אקדח.

אמא לעצמה: כן. עוד דור שצריך לתפוס את הבלתי נתפס.

התלבטתי אם לכתוב פוסט על השואה. משהו העיק עלי במחשבה. מן פחד ורתיעה לגעת בנושא הקשה מנשוא הזה. בטח בבלוג חייכן כשלי. מי יודע, אולי אאבד רייטינג, ואז אמרתי שאולי זה דווקא אתגר לגעת ולפרק את המטען הכבד הזה לעצמי ובשפתי.

כל שנה עם ההתבגרות, יום השואה נעשה לי קשה יותר ויותר להבנה ולתפיסה והזעם גדל. בפרט מאז שיש לי ילדה. אני אחוזת אימה רק מלדמיין מה ולו זה היה קורה בתקופתנו. וזה עוד לפני הכאב הגדול והאינסופי המתקרב אלינו עם יום הזיכרון לחללי צה"ל.

בילדותנו, כמו ילדים רבים עמדנו בטקסי בית הספר, לבושים לבן, מרכינים ראשנו בצפירה ומצחקקים במבוכה, בניסיון להשתלט על צחוקינו. במקביל מסוקרנים ונמשכים כמו פרפר לאש, למראה אינסוף תמונות הזוועה המרצדות בטלוויזיה, בצבעי שחור לבן תמיד.

בניסיון לתפוס להבין את מימדי הזוועה הבלתי נתפסת, הרגשתי תמיד צורך לדעת את כל פרטי הפרטים – הפורנוגרפיה של המוות. הייתי קוראת את סיפורי הילדים ומתוך העצב רוצה לקפוץ לרגע בזמן ולהיות נוכחת שם בשואה, בזמן אמת. לגעת ולראות מקרוב. תנו לי דקה להיות עם אנה פרנק בתוך המחבוא שלה. לגעת בספריית המסתור. לגעת במעילים הכבדים והשחורים האלה, בכף המרק שהם אכלו.

במהלך החיים יצא לי לבקר במחנה ההשמדה טרזינשטאט שבצ’כיה. זוכרת את עצמי עומדת באחד החדרים, מנסה לדמיין את שהתרחש ולארגן את הזוועה בראש – רגע, פה הם היו אוכלים ופה הם היו נרצחים, אה, הבנתי. דמיינתי את המסדרים שנערכו מחוץ לחדרים, על הדשא הירוק והחי, האם גם אז הדשא הזה היה פה? והוא פרח באותם צבעים? כל הזמן ניסיתי לתפוס, לתפוס ולתפוס. אי אפשר. באחד המקומות הייתה ממוסגרת כף מרק ישנה. שעה נעצתי בה את מבטי, מנסה לדמיין את סיפורה.

התרגלנו שהאנשים האלו שמתו בשואה הן דמויות בשחור ולבן, המרצדות במהירות על המסך. מן תחושה כאילו גם במציאות הם היו באותם הצבעים – שחור ולבן ונעו באותה מהירות תנועה. משהו בנו התקשה לדמיין אותם בצבעים אמיתיים, בשר ודם כמונו. חיים ויומיומיים כמונו. וגם אם היו תמונות שבהם צולמו לפני השואה, הן היו מרוטשות, קפואות, של אנשים בפנים רציניות וחמורות סבר, כי אז כידוע החיים היו הישרדות. הילדות הקטנות נראו תמיד מבוגרות יותר עם עיניים עצובות, שיער עד הכתפיים עם שביל בצד וסרט פרפר ענק ולא פרופורציונלי על צידו.

עם זאת השואה הייתה שייכת בתחושתנו לאחרים, לא אל משפחתנו. לא ממש נגעה במשפחתנו באופן אישי. לא הכרנו מישהו ספיצפי ובטח לא מקרבה ראשונה.

כך בכל אופן חשבנו. כך בכל אופן גדלנו.

רק עכשיו בבגרותי כשמותר לי להסתכל ולשפוט את חיי באופן חופשי ואמיתי, ללא התיווך של ההורים, אני קולטת את גודל הטירוף והסוד שלא דובר והודחק בין כתלי הסלון, בין הקרניז של הוילון, ל"פוטל", לטלוויזיה שחור לבן ולויטרינה. הויטרינה שהייתה באותה תקופה גם רהיט וגם סגנון חיים. כמו בבתים רבים בהם השואה לא דוברה. סוד שלא דובר עליו ולא נפתח מעולם כל השנים.

סבא שלי זאב (וילי) גלנץ שישב והצחיק את נכדיו ועשה להם צורות של חיות, מנייר הכסף של סיגריות הרויאל, איבד ארבעה מבני משפחתו בשואה.

הוא עלה בצעירותו לארץ עם אחיו, שנים לפני מלחמת העולם השנייה. באניית המעפילים הכיר את אשתו מריים (מרילה) יחד הקימו משפחה בתל אביב. כל שאר משפחתו נשארה בפולין בעיר עיירה קוזובה – גליציה. כשפרצה השואה, כבר לא ניתן היה להעלות את שאר משפחתו לישראל ולהצילם מדי הגרמנים והם נספו כולם בשנת 1942. העדויות ספרו שהגרמנים לקחו את כל בני המשפחה, ביחד עם שאר אנשי הכפר ליער וירו בהם לתוך בורות. אביו – אשר זליג ואמו רחל נרצחו וכן שתי אחיותיו הצעירות – צילה ופייגה.

התחלנו, האחים, לדבר בינינו על הנושא לפני כמה שנים, עם הקמת מאגר השמות של מוזיאון יד ושם, בו נאספו פרטיהם האישיים של כארבעה מיליון נספים. הפרטים כוללים שם, מצב משפחתי, מקום המגורים, משלח יד וכמובן פרטי טכני חשוב – מקום המוות. קר וחיוני.

אדייק ואומר שאחיותי הגדולות שמעו על כך במעורפל (שהרי הרבה היה מעורפל בילדותינו ) הנושא מעולם לא דובר בפומבי. סבא שלי מעולם לא הזכיר אותם ודיבר עליהם ובטח שלא אבי, שגם כך היה אדם סגור ועצור מטבעו. אני משחזרת לי את סבא שלי יושב בסלון מוצץ סוכריית לימון ומצחיק אותנו, נכדיו, עם בדיחות ביידיש ועם הציפורים שהכין לנו מנייר כסף של סיגריות הרויאל. אילו מחשבות עברו לו בראש, האם היה נזכר לפתע באחיותיו הצעירות? האם הם היו אח ואחות אמיתיים כמו שאנחנו היינו? צחקו, התחבקו, רבו?

למעשה גם קרובי /רחוקי המשפחה שלי היו בעצם מאותן דמויות השחור לבן שמרצדות בסרטים.

איך הוא חי ותפקד כל השנים בידיעה ובמחשבה שאתה ניצלת ואילו ארבעת בני משפחתך נורו באכזריות ביער ? האם בכה אותם כשהיה לבד? התעסק בתחושת ההחמצה לו היה מעלה אותם קודם לארץ?

לעיתים נדמה שהדורות הקודמים, שחיו חיים קשים כל כך מכל הבחינות, גודלו וחונכו להיות קהי רגשות,  כדי להפוך חסינים יותר. מנעד הרגשות היה שונה. בטח בהשוואה למה שאנחנו מרגישים היום, עם כל טיפת כאב או עצב של אחד מבני משפחתנו. לא מסוגלים לסבול שריטה של הילד או את אכזבתו שלא קבל איי פון.

איזה עומק של מערכות יחסים היו לדורות ההם, שאפשר היה להפרד לשנים ולעלות לארץ.

אבל מהצד השני מרגש  לחשוב שלאותם רחל וזליג גלנץ ז"ל יש היום בני נינים, שאר מבשרם, החיים כיום בישראל ולמעשה נמצאים ברגע זה בפייסבוק ומחכים בקוצר רוח, שהעצב הזה של יום השואה כבר יעבור ויהיה מותר לשמוח. לילדים כידוע אין איסור חמור יותר.

אז מי אתן צילה ופייגה? עם השמות הגלותיים האלה, איך נראיתן? איך נראו חייכם לפני שהפכתן באכזריות לעוד מספר ותאריך בים של שישה מליונים?

לא חשבתי שהפוסט הזה ירגש אותי כל כך ויהרוס לי את האיפור. "הי מאיה בואי הנה, חיבוק מיד! מה לשחק בגטו?! אתן רוצות לשחק בגטו? אין עוד משחקים? גמרת כבר את כל השיעורים?"

הנכדים של רחל וזליג – אבי אלי ואחותו (על שמה אני קרויה, גם סיפור בפני עצמו)

ותגידו, יש עוד סיגריות רויאל עם נייר הכסף בפנים? חייבת לבחון את יכולותי היצירתיות בנושא. אולי אצליח לעשות ציפור.

לזכרם. שולי

http://www.youtube.com/watch?v=wuGVT3v5ntc

לחצו על הלינק לשמיעת שני השירים המרגשים האלו

http://www.youtube.com/watch?v=WbF4Ae3SXQE

>> הפוסט פורסם בבלוג עניין שולי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית אברום לייב 01/05/2011

    מרגש ויפה, נושא יום השואה השנה הוא ‘לאסוף את השברים’ ונראה שיש עוד הרבה שברים לא אסופים שצריך עדיין להמשיך לאסוף אותם.

    נראה כאילו שהעולם התפרק לרסיסים אחרי מלחמת העולם השנייה ואנחנו עדיין לא ניקינו ואספנו את השברים .

בחזרה למעלה