שומרי הזיכרון

לרובנו קשה להתמודד עם זיכרון השואה, במיוחד עם האופן הממלכתי והלעוס שבו היא מוצגת בטלוויזיה ובעיתונים. חמישה ספרים מצוינים מאפשרים לנו להתקרב בדרך אחרת

01/05/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

אין מה לעשות- רובנו מעדיפים לא לחשוב על השואה מחוץ ליום המוגדר לשם כך בלוח השנה. גם כשהוא מגיע, יש בינינו רק מעטים שלא מנסים להעביר אותו כמה שיותר מהר ולחזור לשגרה. הצורך הזה הוא נורמלי, בטח במדינה כמו שלנו שתמיד נמצאת "בהיכון" לטקס זיכרון, אסון או הלוויה. למעשה, ממלכתיות-היתר שזוכה לה "השואה" מצד המוסדות (הנאומים של ראש הממשלה ביד ושם- על מי הוא עובד?) ובעיקר הזילות המתמשך והפגיעה בניצולי השואה המעטים שעדיין חיים בינינו בעוני מחפיר, רק מרחיקים אותנו מן הזיכרון האמיתי, המוחשי, והופכים את "השואה" למשהו מטושטש בשחור לבן, שקרה פעם מזמן ולא קשור לשום דבר שאנחנו מכירים במציאות. הם היו רעים, אנחנו צאן לטבח, היו גם גיבורים, ניצלנו, תלינו את אייכמן ומאז אנחנו שומעים על השואה בעיקר בנאומים של ביבי על האיום האיראני.

תהיה זו טעות קשה להמשיך במתכונת הזו, כי סופה הוא מחיקה מוחלטת של הזיכרון וכניעה לתכתיבים הסינתטיים של משרד החינוך או לרשימות השידורים שערוצי הטלוויזיה שולפים מהארכיון (ואם זה היה תלוי בהם, גם באמצע "רשימת שינדלר" היה צץ פרומו לכוכב נולד). הגופים האלה, מתוך כוונות טובות ככל הנראה, הופכים את השואה למשטח רדוד שכל מה שיש ללמוד לגביו מסתכם בצילומים מאושוויץ, שירת "אלי אלי" ועידוד גיוס ליחידות קרביות, כדי שלא תהיה שואה שנייה. קצת דמעות, קצת מוזיקה עצובה והנה כבר מוצאי יום השואה ויאללה, אוחובסקי ומרגול חזרו לאולפן.

אם גם לכם נמאס מהרוטינה המשעממת וחסרת התוכן של היום הזה, תעשו לעצמכם טובה ותשימו יד על אחד מהספרים הבאים- כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, מרתק וחי להפליא, רחוק להדהים מכל מה שהמורה נתנה לכם לדקלם בטקסים, מכל מה שהנשיא הולך להגיד בפעם המיליון על ששת המיליונים.

יומן- הלן בר

יומן- הלן בר

בחודש ינואר 2008, 66 שנה לאחר שנכתב, ראה אור בצרפת יומן שכתבה הלן בר, סטודנטית יהודייה לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון. ביומנה היא מצליחה לספק תשובות חלקיות בעיקר באשר לאופן שבו תפסו היהודים את מצבם במהלך הכיבוש בזמן אמת.
הלן בר מתחילה לכתוב את יומנה ב-7 באפריל 1942 בפריז הכבושה. בימים אלו היא עדיין נמנית עם המיוחסים ובני המזל שביהודי הבירה, ולכן יכולה לנהל חיים רגילים למראית עין. ואכן על פני עמודים לא מעטים מתארת הלן טיולים רומנטיים ברובע הלטיני, אהבה ראשונה, שיחות בחצר הסורבון ואחרי צהריים שקטים בגני לוקסמבורג. עלומיה ותאוות החיים הזו גוברים על הכול, והיא מצליחה להדחיק את המציאות ההופכת מעיקה מיום ליום. הלן ומשפחתה מסרבים לברוח - בריחה נתפסת בעיניה כפחדנות. כשהטבעת הולכת ומתהדקת סביב משפחתה, הלן נודדת עם הוריה וישנה בכל פעם בבית אחר. בשלב מסוים המשפחה מתקשה להשלים עם הצורך לנתק כל קשר עם חייה הקודמים ומחליטה לשוב לישון בביתה. למחרת, ב-8 במרס בשעות הבוקר המוקדמות הם נעצרים. ב-27 במרס, יום הולדתה ה-23, הלן מגורשת לאושוויץ, ומשם היא מפונה לברגן בלזן. היא חולה בטיפוס, ואחרי צעדה ארוכה וקשה תש כוחה. היא מתה ימים ספורים לפני שהאנגלים משחררים את המחנה.
מתוך הספר:

השמיים שבתוכי- אתי הילסום

"ברגעים אלה אנחנו חיים את ההיסטוריה. אלה שיגמדו אותה למלים יוכלו להיות גאים בעצמם. האם הם יידעו ששורה אחת בדבריהם המלומדים אוצרת בתוכה אין-ספור רגעי סבל?"
>> לפרטים נוספים על הספר

השמיים שבתוכי- אתי הילסום

היומן הוא למעשה מספר מחברות בכתב יד צפוף, שנכתבו בשנים 1941-1943, שנערכו לכדי כרך אחד וראו אור לראשונה בהולנדית בשנת 1982, ומאוחר יותר גם בעברית, תחת השם "חיים כרותים" (הולנדית: Het Verstoorde Leven). במהדורה השנייה שונה שמו של הספר מ"חיים כרותים" ל"השמיים שבתוכי". שינוי זה מבטא, בין היתר, את העובדה שלמרות (ואולי בגלל) השואה שהתחוללה סביבה, התעצמה רוחה של הילסום והתפתחה. היומן, שנכתב לא הרחק ממקום מחבואה של אנה פרנק, נכתב על רקע שנות הכיבוש הנאצי בהולנד. אולם בשונה מיומנה של פרנק, מדובר ביומן של אישה בוגרת, עצמאית ושוחרת ידע בשנות העשרים לחייה, שכבר הספיקה לסיים תואר שני בלימודי משפטים והמשיכה ללמוד פסיכולוגיה ולשונות סלאביות. ביומן מתארת אתי הילסום את משפחתה, את חייה, את חיי האהבה שלה ואת התפתחותה הרוחנית, ועושה זאת בגילוי לב וללא כחל ושרק.
מתוך הספר:
"יש בי רק אמון רב, והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זהו רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט לגסטאפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים" (עמ' 67)
>> לפרטים נוספים על הספר

סוויטה צרפתית- אירן נמירובסקיסוויטה צרפתית- אירן נמירובסקי

אירן נמירובסקי, יהודייה ממוצא רוסי שחיה בפריז, הייתה סופרת מצליחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 עם כיבוש פריז בידי הנאצים נמלטה עם בעלה ושתי בנותיה לכפר קטן, ובו כתבה את סוויטה צרפתית - הרומן האחרון שלה. ב-1942 נאסרה ונשלחה לאושוויץ, ושם נספתה. חלקו הראשון של הספר, "סערה ביוני", הוא רצף אירועים המתרחשים על רקע הבריחה ההמונית מפריז ביוני 1940, ערב פלישת הנאצים לעיר: משפחות ויחידים, בורגנים ופשוטי עם, ילדים רעבים ויצאניות צמרת נטושות, ללא שום מכנה משותף למעט יצר ההישרדות. במהלך הבריחה נמירובסקי חושפת את טבע האדם במלוא עליבותו ושפלותו, אך גם ברגעי חסד של נדיבות וגבורה. חלקו השני של הספר, "דולצ'ה", מתרחש בכפר צרפתי שנכבש בידי הגרמנים. פרשת אהבים עדינה וסודית נרקמת בין קצין גרמני וצעירה מקומית. הספר הוא תיעוד נוקב של תקופה, אך גם יצירת אמנות אנושית ונוגעת ללב, ובעיקר פורטרט המדויק להפליא של צרפת המובסת והכבושה.
מתוך הספר:
"אני נשבעת כאן שלעולם לא אנטור טינה, מוצדקת ככל שתהיה, לקבוצה של אנשים, יהיו אשר יהיו הגזע שלה, הדת, האמונות, הדעות הקדומות, השגיאות. (...) אבל אינני יכולה לסלוח ליחידים, לאלה שמסלקים אותי, שבקור רוח מניחים לנו ליפול, שמוכנים לתקוע סכין בגב".

>> לפרטים נוספים על הספר

שואה שלנו- אמיר גוטפרוינד

שואה שלנו- אמיר גוטפרוינדספרו הטוב ביותר של הסופר הישראלי זוכה פרס ספיר. בדרך המשלבת באופן בלתי אפשרי כמעט בין טרגי לקומי מצליח גוטפרוינד לתאר את עולמם של שני דודנים, בן ובת, בקריית חיים של שנות ה-60 וה-70, כשהם מנסים לפצח את התעלומה השוכנת ברחוב בו מתגורר אחד הסבים שלהם (לא סב אמיתי- אלא סבא מכורח שיטת הצמצום של משפחה שנותרו בה מספר נפשות בודדות והן מספחות אליה כל מבוגר ראוי על תקן דוד או סבא). ברחוב זה כולם ניצולי שואה- ליטמן מהמכולת ואווה לנצ'נר היפה והירש המשוגע שהולך בסמרטוטים מסריחים וצורח "רק קדושים הלכו בגאזים?", סבא יוסף הלמדן, הטוב, ואשתו החולה והיפה פייגה, השכנות בבניין ממול שהילדים מכנים אותן "קהילת לינוב" ו"קהילת סארקוב" כי הן נותרו יחידות מכל עיירת הולדתן- כולם חוץ מסבא לולק, שנלחם בנאצים והגיע לארץ עם חיילי אנדרס הפולנים, נותר בעיני עצמו גיבור חיל, לא כמו היהודים הבכיינים. הדודנים הצעירים מתבגרים יחד מול השאלות שאין עליהן תשובה, השאלות שעליהן אומרים להם "עוד לא הגעתם לגיל" והשאלות שהתשובות עליהן כבר התקבלו ועדיין מסרבות להיקלט במוח. באפס פאתוס או קדושה מלאכותית יוצר גוטפרוינד עולם מלא, מטורף ומצחיק לפרקים, מבלי להפחית לרגע בחשיבות הנושא בו הוא עוסק, ומעלה מחשבות חריפות באשר לאופיו של היהודי השורד כפי שהוא מתגלם במדינת ישראל.
מתוך הספר:
"שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן. בשנת 39' היו ליהודים מיושבי דעת דעות מתונות (...) בעיתונים יהודיים פרחו דעות שנונות, יסודיות. הכל היה כה תבוני, 'פרוגרסיבי', 'מודרני'. בבתי הקברות הובלו יהודים נפטרים למנוחת עולמם. נאמר 'קדיש' בלחש. קצת לפני ספטמבר 39' עוד אמרו 'העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'. הקהל ענה 'אמן'. שנת 39' היא השנה שייתכן שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39'. הכל סביבי כה דמוקרטי, תבוני. עולם של 'גילויי דעת', 'עצומות', 'מחאות חריפות'. הכל בן רגע יכול להתהפך - לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ומעט פירכוסי מוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך".
>> לפרטים נוספים על הספר

מומיק- דויד גרוסמןמומיק- דויד גרוסמן

הנובלה המופתית מתוך "עיין ערך אהבה" נדפסה לפני מספר שנים בנפרד, אולי כדי להקל את הגישה אליה לקוראים שעד כה חשו מאוימים מהספר המלא (המורכב משלושה חלקים נוספים, אינטנסיביים וסבוכים אף יותר). מומיק הוא ילד-נער המתגורר עם אמו ואביו בירושלים של שנות ה-50, ברחוב שרובו מאוכלס בניצולי שואה. סביבתו הקרובה מורכבת כולה מיוצאי אושוויץ, ואביו אף שירת במחנה ההשמדה כזונדר-קומנדו (היחידה שטיפלה בשריפת הגופות בקרמטוריום). אביו למעשה רואה בידיים שלו כלי שמוכתם לנצח בדם ובמוות, ולכן הוא נמנע מלגעת בחפצים ללא שימוש בחציצה- כפפות, אצבעונים ועוד. במומיק עצמו, בנו היחיד, הוא אינו נוגע כלל. לא חיבוק, לא לטיפה. כלום. כל סביבתו של מומיק מתייחסת אליו כאל השתקפות בלבד, הד לדמותם של ילדים אחרים שהושמדו בשואה, ומתוך רצון להיטיב עמם הוא מאפשר להם לקרוא לו בשמותיהם של הילדים שמתו. את ימיו הוא מעביר בחברתם של הניצולים, מנותק מבני גילו הצברים, מנסה לברר עוד ועוד פרטים על "ארץ-שם", המקום שממנו הגיעו כולם ושלעולם אינו זוכה לשם מוחשי של מדינה. מפגש פתאומי עם דוד שנחשב מת מזה שנים - אך למעשה רק שהה במוסד פסיכיאטרי - ונשלח לביתם של מומיק והוריו מוביל את מומיק לפצוח בפרוייקט הגדול של חייו: גידול "החיה הנאצית". מתוך הביטוי השגור הזה מסיק מומיק שישנה חיה אמיתית אשר גרמה להשמדה והוא מתחיל בניסויים במחסן ביתו בניסיון להכליא ולהפיק מסוגים שונים של בעלי חיים את החיה הנאצית.
מתוך הספר:
"המספרים האלה שיגעו אותו, כי לא כתבו אותם בעט, והם לא יורדים במים או ברוק ... והוא התחיל לחשוב שאולי זה מספר שכתבו אותו לא מבחוץ אלא מבפנים ... ומומיק רשם במחברת את המספר של סבא ליד המספרים של אבא ובלה ואיטקה, ועשה איתם כל מיני ניסויים חשבוניים ... ואחר כך ניסה לתרגם את המספרים לאותיות בכל מיני צורות ... ואז נזכר שיש דברים שקוראים להם כספות ... וכספת זו נפתחת רק אם מסובבים בה שבעה מנעולים לפי סדר מיוחד וסודי, ותסמכו על מומיק שהוא כבר בילה חצי לילה בחשבונות ובניסיונות" (עמ'28-29).
>> פרטים נוספים על הספר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה