קולנוע בשבילי זה קודם כל פואטיקה

"עד כה הייתי אלפי נשים", אני מעידה בספר החדש שלי "פאניקה בסגנון חופשי". לרגל צאת הספר, תורגם לראשונה שירו של ארסני טרקובסקי (אביו של אנדריי טרקובסקי) ויתקיים אירוע ייחודי בסינמטק ת"א בהשתתפות אנשי קולנוע, שחקנים ומשוררים

לרגל השקת ספר השירים "פאניקה בסגנון חופשי" (ספרא) יתכנסו אנשי קולנוע, משוררים ושחקנים למפגש מיוחד שידון בטנגו הייחודי בין הקולנוע לשירה. בין הדוברים באירוע, הבמאי אבי נשר, הסופרת שהרה בלאו וד"ר חיים נגיד. בנוסף יתקיים פאנל "בין המצלמה למילים: פלירטוט, גבולות ואיפוק" בהשתתפות חוקר ומבקר הקולנוע ד"ר פבלו אוטין, הבמאית יעל קיים, מבקר הקולנוע נחום מוכיח והמשורר והקולנוען גילי דנון.

הם יקראו שירים מהספר, שחקנים ומשוררים, ביניהם: יחזקאל נפשי, נלי תגר, אריה צ'רנר, פרופ' גד קינר, גפן גנני ועוד. יבצע שניים מהשירים, המוסיקאי אסי מסקין. ההשקה תלווה במצגת מסרטיו של רוי אנדרסון ובתערוכת תצלומים של הצלם נינו הרמן שצילומיו בין השאר מעטרים את הספר.

יום שישי ה 3.2 בשעה 12:15 סינמטק ת"א, מספר המקומות מוגבל!

עטיפה של ספר מרלין

לרגל השקת "פאניקה בסגנון חופשי" דאגה חברתי הקולנוענית ילנה גולדברג למחווה מיוחדת עבורי ובלעדי לסלונה, שיר של ארסני טרקובסקי (אביו של הבמאי אנדריי טרקובסקי-שהשירה והקולנוע נפגשים תדיר בסרטיו) שתורגם במיוחד ולראשונה מרוסית, על ידי יולי וורשבסקי לרגל צאת הספר:

אוֹר עֵינַיִם דּוֹהֶה – כּוֹחַ תַּשׁ,

שְׁנֵי חִצֵּי יַהֲלוֹם מְלֻטָּשׁ,

וּמְלֵאָה שְׁמִיעָתִי הַגְּדוּעָה

בִּנְשִׁימַת הָאָבוֹת הַגּוֹאָה,

מֵיתְרֵי הַשְּׁרִירִים רְפוּיִים

כְּמוֹ דְּגָלִים שֶׁל סְפִינַת רְפָאִים,

וְנִיצוֹץ הַכְּנָפַיִם כָּלֶה

בצלמון הַלֵּילוֹת הָעוֹלֶה.

אֲנִי נֵר שֶׁנִּשְׂרַף בַּמִּשְׁתֶּה,

תֶּאֶסְפוּ אֶת חֶלְבִּי הַשּׁוֹתֵת,

ובזה הָעַמּוּד תְּגַלּוּ

אֵיךְ תִּבְכּוּ וּבְמָה תִּתְגָּאוּ,

אֵיךְ לַחְלֹק אֶת שִׂמְחַת הדַּלּוּת

וּבְלִי נֵטֶל לָמוּת בְּקַלּוּת,

ובצֵּל הַקּוֹרָה הַקְּמֵלָה

עִם הַמָּוֶת לִדְלֹק כְּמוֹ מִלָּה.

********

קולנוע בשבילי זה קודם כל פואטיקה. אני יודעת שאנשים תמיד מחפשים את הבימוי, הצילום או המשחק ופחות מדקדקים עם הז'אנר או הרושם אבל בעיני, דווקא הקסם השזור במכלול היצירה הקולנועית, מבטא משהו נשגב שקשה באמת לבטאו וכל מה שנותר לתאר במילים, בביקורת קולנוע כמו בשירה, הוא הרטט בלב והטעם בפה או בעצם, את האלמנט הרוחני שנצרב בתודעה ומנציח רגע חולף או כאב… ואולי בגלל זה בדיוק, אני אוהבת קולנוע ושירה.

ומה קורה כשהשירה נוכחת כפי שהיא כ"שירה" בקולנוע? (כמו שקורה ב"מעבר להרים ולגבעות" של הבמאי ערן קולירין שם צוטט בפתיח השיר "ייפוי כוח" של דוד אבידן או כמו בסרטה של הבמאית יעל קיים שם צוטטה המשוררת זלדה או לפני כן, ב"גננת" של נדב לפיד או ב"יונה" של ניר ברגמן… רגע, להמשיך? וזה רק שירה בעברית).

ויש כאלו שיוסיפו להתפלפל ולדון בסוגיית הפסקול. גם שם נחשפת השירה המולחנת בכוחה המטלטל. כי בסופו של דבר, כך או כך, פואמה טובה מתמזגת כקוקטייל בטבעיות לסיפור קולנועי.במקרה שלי כמבקרת קולנוע שכותבת שירה נוסף עוד היבט, הקולנוע נוכח בשירה. בימים אלו ראה אור בהוצאת ספרא ספר שירי החדש "פאניקה בסגנון חופשי" (קדמו לו "הקולנוע החרדי" בהוצאת רסלינג ו"אז מה היה לנו פה" בהוצאת ספרא).

מרלין וניג

את הספר מקדים פרולוג-היסטריות או היסטוריות (כשההיסטוריה והחזרה על עצמך היא ביטוי להיסטריה במהותה) ובהמשך, מחולק הספר לשלוש חטיבות שירה: תשובה אקזיטנציאלית, שירי לילה ושירה ארסית לירית. כמי שנעה בין עולמות, הקדשתי הפעם את הספר: "לכל מי שמכירים את המתג הפנימי שלי". השירה עצמה בודקת בספר גבולות, מתריסה בחלקה, מטשטשת עקבות או כמו שאני מעידה באחד משירי "עד כה הייתי אלפי נשים".

חלק מהשירים מבטאים געגוע, בכוונה השארתי את זה פתוח- געגוע לאינסוף, געגוע לעבר או געגוע לעתיד ואולי הגעגוע הוא מושא לנמען או נמענת אבודים בחלל הזמן, בתוך בליל התרכובת שלא מאפשרת להחזיר לאחור או לשחזר את שעבר אלא באמצעות היצירה. שירים אחרים מבטאים את היומיום בעבודת ה', גדול ילדים, זוגיות, תשובה ושוב, תשובה ואולי בעיני, תשובה היא רק ההתחלה לשאלה הבאה וככה עתיד המסע האישי שלי, לעולם לא להיגמר?

מרלין וניג ברקע אבנים

ד"ר חיים נגיד, כותב בין השאר, באחרית הדבר לספר:

"—עת נכנסה מרלין וניג לשירה העברית היה ברור מיד שנולד קול חדש ומרהיב בשירה העברית: יוצרת רב-תחומית, לא רק משוררת, חוקרת, מבקרת קולנוע אלא גם רב-תחומית במובן הרחב של המלה, רב תחומית בחתירתה אל האמת, כותבת בנימה אינטימית ובהסתכלות אמיצה אל תוך הנפש ולכן גם לא מכירה בגבולות בין הפנים לחוץ".

ומעבר למחמאה הגדולה, שנים התנצלתי על היותי רב תחומית והכיתי על חטא על כך שאיני יכולה אחרת. או כמו שאני מודה באחד משירי אני "היפראקטיבית קיומית" חייבת לגעת בהכל. ואולי בעצם אי ההכרה בגבולות בין הפנים לחוץ עליה מעיד חיים, היא למעשה גם נקודת התורפה שלי? תקראו ותשפטו בעצמכם.

את הספר ניתן לרכוש בהנחה מיוחדת בהוצאת ספרא: itongag@gmail.com ובחנויות הספרים המובחרות.

חטא

וְיֵשׁ שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת בְּלִבִּי אֶת הָאֶפְשָׁרוּת

כְּמוֹ סֶרֶט שֶׁל בַּמַּאי אִיטַלְקִי

בִּצְבָעִים בּוֹהֲקִים וְשָׂפָה מְהִירָה, מִצְטַלְצֶלֶת לֹא מֻכֶּרֶת

זָרָה וַאֲהוּבָה בְּכָל שֶׁאַתְּ,

וְיֵשׁ שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת בְּלִבִּי אֶת הָאֶפְשָׁרוּת

שֶׁל חֵטְא לְלֹא אַשְׁמָה

שֶׁל חֵטְא לְלֹא עֹנֶשׁ

מַה שֶׁבָּרוּר מֵאֵלָיו בֵּין שְׁתִיקוֹת שֶׁל מוּסָר

וְיֵשׁ שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת אֶת הַלֵּב לֹא נֶאֱלָץ לְהִתְקַפֵּל

קְפָלִים קְפָלִים

כְּמוֹ מְקֻפֶּלֶת בֶּחָלָב חָמוּץ.

 (מתוך: פאניקה בסגנון חופשי/מרלין וניג)