לא להיות רק אמא

אי אפשר להמליץ, לאף אחת או אחד, על פירוק משפחה. אבל כשצריך לעשות את זה אז צריך. מתוך נאמנות, מתוך כבוד ומתוך רצון להגשמה עצמית

28/04/2011
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» גילי קצנלנבוגן, פרטי

דורית (שם בדוי) הגיעה אלי דרך מכרה משותפת לשיחה. היא לא באה כדי לשמוע, היא באה בעיקר כדי שאקשיב לה. וזה הסיפור שלה.

"לא יכולה לומר לך מתי זה היה", היא אומרת, "אבל הגיע רגע ובו פשוט הרגשתי שאני כבר לא אוהבת אותו. מהרגע הזה היה ברור לי שאנחנו הולכים להפרד. ובתוך הדרך הזו, היו המון המון התלבטויות ורגעים קשים שכמעט חזרתי בי, אבל משהו בפנים, כמו מן קול פנימי, אמר לי: 'תמשיכי קדימה. כי אחורה הולך בדרך כלל מי שלא רוצה או מעז להתקדם'.".

"ובכל רגע כזה", היא מוסיפה, "הרגשתי שאני מבינה דבר אחד: אני לא יכולה לשקר לעצמי. אני עוזבת. ואמרתי לו את זה. יום אחד פשוט באתי אליו, אחרי שכבר המון זמן כוננה בי המחשבה, ואמרתי לו את זה".

"ואיך הוא הגיב ?", שאלתי.

"דבר ראשון, הוא התיישב. ואז אחז את הראש בשתי ידיו. אחר כך שתק וחשב, ואז הביט בי ושאל: 'למה? מה קרה פתאום? מה עם הילדים, וכל השנים? והחברות שלנו, והקשר שלנו, והבית והמשפחה שבנינו, מה רע לך בחיים?'.".

"אמרתי לו: 'דני (שם בדוי), אני פשוט לא אוהבת אותך יותר. נרדמנו שנינו בעמידה ואני לא רוצה יותר'. והוא שתק. פשוט שתק. עד למחרת. ובלילה הוא לא ישן והעיר גם אותי כל רבע שעה והרס לי את הלילה. מצאתי את עצמי בוכה, והוא ביקש שלא אעשה זאת, וביקש סליחה שלא הרגיש והתחנן שאשאר איתו".

"'אם כולם עושים את זה', הוא אמר, 'זה לא אומר שגם את חייבת עכשיו לשחות עם הזרם. וזה שחברה שלך וקובי וענבל גם התגרשו, זה לא אומר כלום עלינו. למה את עוזבת? איך את יכולה?'. ואני השבתי לו, שוב, שאני לא אוהבת אותו יותר ומרגישה שאנחנו כבר סתם חולקים בית כמו שני ידידים מרוחקים, שאני רוצה קצת להט והרבה לחיות מחדש. וברור לי שזה המשבר שכולם מדברים עליו וזו עייפות החומר- אחרי שילדתי וגידלתי את שלושת הילדים שלנו והוא היה נוסע ומטייל בעולם בנסיעות העסקיות שלו עם השותף שלו".

הלב הפסיק לפעום

"הוא באמת פרנס אותנו בכבוד ועבד כמו חמור, וגם כמעט ופשט את הרגל ואז התאושש, ולא שם לב שבבית היה ריק. הבית שבנינו ובו גרתי לבד כמעט עשר שנים. אם זו משפחה, אני לא רוצה משפחה כזו. אני רוצה בית שבו אני חיה את החיים שלי וממצה כל רגע ואוהבת. נכון שיש ילדים ונכון שזה אנוכי, ונכון שיגידו לי שלא אמצא עוד משהו שיאהב אותי כך, אבל אני הולכת עם הלב שלי. והלב שלי הפסיק לפעום, והגיע הזמן שיחזור לי הדופק ואמלא אותו שוב בפרפרים וריגושים.

נכון, באמת כולם מרימים גבה. מה אני יכולה לעשות? נמאס לי להתחשב בכולם התחשבתי מספיק. לא רוצה יותר. רוצה לחיות בשביל עצמי הפעם ולא בשביל אף אחד אחר".

להיות לבד ב"ביחד"

"עברנו טיפול זוגי", היא מוסיפה, "שרק חידד לי עד כמה אני כבר לא שם. נסענו לטייל יחד וגם אז מצאתי את עצמי יושבת ומסתכלת על עצמי מבחוץ ורואה כמה אני לבד בקשר הזה. וניהלתי שיחות. הרבה שיחות. עם עצמי ובעיקר עם אלוהים. ואפילו אלוהים הבין אותי ונתן לי את ברכת הדרך. חיכיתי עוד יום ועוד שבוע, עוד חודש וחודשיים, והיום- אחרי כמעט חצי שנה של הבשלה, הבנתי סופית. כן. גם אני מפרקת את המשפחה".

"איך אני מסבירה לאדם שחייתי אתו שליש מחיי שאני עוזבת אותו ושהפסקתי לאהוב? היום אני רואה כמה הוא אוהב אותי וכמה אני חשובה לו, אבל זה מאוחר. מאוחר מידי. כל פעולה שהוא עושה עכשיו נראית לי כאילו היא מונעת מתוך חרדת נטישה ומהפחד של להשאר לבד פתאום".

לגלות מה זה להיות אבא

"אני מבינה אותו. עד היום הוא היה רגיל שאני מנהלת את 'מאחורי הקלעים' של העסק הזה שנקרא משפחה. ועכשיו הוא יצטרך לקחת ולהחזיר את הילדים, לשבת איתם על שיעורים, ללכת לחגיגות עם האמהות בגן ובבתי הספר, להיות הורה מלווה בטיול, ולהכין להם אוכל ולהיות אבא. כן, כן, להיות אבא. לא אבא שמפרנס, אבא שמטפל ודואג ומעורב בחיי היום יום".

"שלשום החלטנו סופית שנפרדים, שזה- איך להגיד- מתגרשים, אבל עוד לא. 'נפרדים' זו מן מילת ביניים כזו שעושה את ה'מתגרשים' למילה פחות בוטה. ועכשיו- אנחנו מודיעים לילדים. אם חשבתי עד היום שאני במשבר, זוהי המדרגה האחרונה והסופית  לפני שאני לוחצת על כפתור האל חזור".

כאן עצרתי את דורית ואמרתי: "שתדעי לך, דורית, מתוך נסיון- מהרגע שאת אוספת את הילדים ומודיעה להם, אם כבר החלטת שזה סופי, תעשי את זה כמה שיותר קצר ומדוייק, ואז תרד לך אבן מהלב. עם כל הקושי שיש בהכרזה הזו, יש בה גם הקלה גדולה. שיגרת את הטיל הזה וזהו- נפתחת בפניך מציאות חדשה".

"היום הזה של ההודעה הוא יום כל כך קשה ושורף בלב ובנשמה. גם בשיחה עצמה את תיגמרי מהתגובה הזו של הגוזלים האלה. וגם כמה ימים אחר כך, זה עוד יחזור לשלחן בכל מיני שאלות ותצורות הכי תמימות והכי ישירות. אבל את תעברי את זה, והם יעברו את זה, ועוד בית בישראל חילק את קירותיו ומתפרק".

איך פותחים את השיחה?

איך שלא תהפכי את זה", אמרתי לה, " נכשלתם. זו עובדה. עכשיו צריך לקום למציאות החדשה הזו ולהתחיל שוב ללמוד ללכת, ואז לצעוד, ואז לרוץ. וזו לא תהיה  סתם עוד  ריצה. מדובר כאן בחתיכת 'איירון מן'.".

"איך אני בכלל פותחת את השיחה?", היא שאלה אותי. "ב'אבא ואמא נפרדים', 'אמא החליטה לפרק', אבא ואמא כבר לא אוהבים?', או 'אמא לא אוהבת את אבא', או 'אנחנו נשארים תמיד משפחה אבל...'? אני לא מוצאת את המילים".

"דורית", אמרתי, "כשתשבי שם מול הילדים, המילים יצאו. ואת תראי שהם יצאו הכי אמיתיות. לילדים יש אבחנה וסנסורים של דולפין, כך שאי אפשר להתל ולסובב אותם. כשתתכווני למה שאת אומרת ותלכי עם האמת שלך, זה יעבור אותם הכי טוב שאפשר, עם כל הקושי".

"אני רק רוצה להיות כבר אחרי זה", אמרה. "ממש, אבל ממש אחרי השיחה הזו".

"את תהיי אחרי השיחה הזו ולפני דרך חדשה", אמרתי. "והדרך הזו היא רחוקה מלהיות גן עדן. אבל אולי, במצב הזה, את קיבלת והענקת לסביבתך את המתנה הכי טובה שיכולת לתת, וזה בגלל שאמא שלהם עוד מעט תהיה מאושרת, מה שב- 10 השנים האחרונות היא לא היתה".

לא נקודה קלה. ולמי שנמצאת בנקודה העגומה הזו של חייה ומתלבטת, אני האחרון שממליץ לפרק משפחה. אבל גם האחרון שימליץ למישהי להיות אמא וזהו- רק אמא. ואם לעשות את זה, אז עם הרבה מחשבה וכבוד, כבוד לעצמך לבעלך, לאישך.

לבלוג של גילי קצנלנבוגן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה