שמנה וזהו?

אחרי 30 שנות דיאטה, תסכול ושנאה עצמית, אני חושבת שאולי הנחת הבסיס של הדיאטנים שגויה: יש אנשים שפשוט צריכים לאכול הרבה יותר, וזהו זה. הרהורים כואבים מיומנה של שמנה

28/04/2011
ורד לב קבלו עדכונים מורד
  • RSS
» רוצה להוריד חולצה בים בלי להתבייש. Thinkstock photos

"אני רוצה שיראו לי את הצלעות",אמר לי חבר קרוב אתמול. "אני מתאמן שעות ביוגה ומדמיין את עצמי בחוף הים,עם צלעות שמותחות את העור".
ברגע הראשון שלפתי- "אני רוצה שיראו לי את ה'סכין' באגן". תמיד מצאתי ריגוש בנקודות מחברות וספציפית בעצם הזאת באגן.

אחר כך פתאום עלה לי זכרון ילדות ישן:
הייתי אולי בת 8 או 9, אני ואחותי היינו מתקלחות ביחד והיה לנו רעיון משותף איך לנסות לעזור לי לרזות- היא הייתה מוחצת אותי את הקיר לדקות ארוכות, בניסיון להכניס את הבטן. אני מחייכת עכשיו כשאני נזכרת בזה,אבל תכל'ס יש במעשה הנאיבי הזה גם משהו עצוב.

ילדה בת 8 עסוקה כל כך בדימוי הגוף שלה...
לאחרונה מעסיקה אותי השאלה- האם אנחנו רוכשים הפרעות אכילה או יש כאלה שנולדים עם תשוקה מיוחדת לאוכל?

מהסיפורים שספגתי בבית, מאז ומתמיד האוכל היה עניין. נולדתי עם אחות תאומה שלא עשתה עניין מאוכל ובניגוד אליה אני תמיד רציתי עוד קצת ציצי, עוד בקבוק, תוספת. גם בגילאים שבהם עוד אין תובנות, הבנות,שליטה, או נסיון לפצות על משהו.

איך יסביר התזונאי תינוק בן כמה חודשים שמבקש עוד אוכל, עוד תוספת, בשלב שאין התניות סביבתיות?
יש האומרים שכשאנחנו תינוקות אנחנו אוכלים "אכילה טבעית" - רק כמה שהגוף רוצה ואח"כ ההורים והמבוגרים יוצרים לנו התניות והרגלים.
אז איך יסבירו תאומות שאחת תמיד רצתה לאכול והרבה – והיתה תינוקת שמנה מרוצה ומדושנת ואילו השניה לא מצאה עניין רב באוכל - אכלה מעט והיתה קטנה,מעט רזה  וחולנית?

והילד הזה הוא אני

בפסח היינו בטיול במדבר עם עוד כמה משפחות ופגשתי שם משפחה אחת שמתמודדת עם ילד כזה, שמגיל מאד צעיר אוהב אוכל, אוהב לאכול, מחפש לאכול. הבילוי איתו היה סוג של "עבודה" עבורי כי כל פעם שראיתי אותו ניגש לאוכל, מחפש את האוכל, רב על האוכל, סופר את קוביות השוקולד, חתיכות האננס המשומר או את החלבה - בעצם ראיתי את עצמי.

במחשבה מעמיקה יותר, הבנתי פתאום שלאורך כל חיי לא רכשתי לי חברים שמנים, כי המראה הזאת פשוט קשה לי מדי. תמיד כל החברות שלי היו רזות. והחברים? החתיכים של השכבה, הפלוגה, הכיתה וכו'. הקפתי את עצמי באנשים שמקבלים אותי כמו שאני ולא מעוררים בי את הדחייה הזאת מלהסתכל על עצמי כל הזמן.

אז מה המסקנה? שיש כאלה שנולדים עם תשוקה מיוחדת לאוכל? אני מתחילה לחשוב שכן. אני חושבת יותר ויותר על כל הדיאטנים והדיאטניות - שמדברים על אורח חיים, על "לסתום את הפה" ולסגל התנהגויות חדשות - כשרלטנים שלא באמת מבינים שהדברים הרבה יותר עמוקים. שנים שהם יוצרים רגשות אשם בכל מי שמנסה לרזות ולא מצליח, או מצליח רק לתקופה מסוימת. שנים הרגשתי רע, חוויתי כל כך הרבה חוויות של כשלון.

יכול להיות שככה זה וזהו זה?

אני באמת מתחילה לחשוב שהדברים יותר גדולים מאתנו במקרים מסוימים ושאולי פתרון כימי יכול לעזור. זה לא שאני מורידה מעצמי אחריות לטפל בעצמי ובגוף שלי, אבל אני מבינה יותר ויותר שכדי לשנות את ההתנהגויות צריך משהו אחר, חדש.

אני חושבת על הילד הזה שפגשתי בפסח: נבון,חברותי ו....גדול. גדול מאוד. איך הוא נלחם בתשוקות האלו - מבקש רשות מההורים, חצי מתנצל על כל מצה עם שוקולד או תוספת שהוא מעוניין בה וקצת מרחמת עליו - מה עוד הוא הולך לעבור בחיים שלו, איזה דרך מחכה לו...
אני חושבת על החבר הזה שלי (שאני מאוד אוהבת וגם לא חושבת שהוא כל כך שמן כמו שהוא מרגיש) ושואלת את עצמי איך הגענו למצב שזה מודל היופי. (אני אישית לא כל כך אוהבת את המראה המוזלמני הזה אבל אני מתחברת לרצון להרגיש את השלד בוקע מהעור שלנו).

אני חושבת על עצמי בגיל 9, נמחצת אל הקיר בתקווה שהבטן תעלם לה בדחיפה אחת קלה- וכמה  גדול היה התסכול על שזה לא עבד (ממש כמו הג'ינג'י שניסה למחוק את הנמשים שלו במחק). אני חשבת על זה שבפסח העלתי כמעט 2 קילוגרמים. הרגשתי שאין מצב שאני מצליחה להתמודד עם הצונאמי הזה של המאכלים והפיתויים, עד ששמתי בצד את כל "ההרגלים החדשים" והייתי ורד השמנה שאוכלת מציה יחד עם כולם וגם טועמת מסלסלות החג. וגם מצה עם שוקולד נכנסה לפי, וואלה זה ממש טעים.

ועכשיו שוב אני צריכה לאסוף את עצמי כי בעצם אין לי ממש ברירה.
כי גם אני שבויה בתוך כל הבולשיט הזה. גם אני רוצה שה"סכין" של האגן קצת יבלוט.
שלא אתבייש להוריד חולצה בחוף הים.
אני רוצה להצליח לרוץ והמשקל פשוט מפריע.
אני רוצה לרזות ועדיין שומרת על חוקי המשחק למרות שאני יותר ויותר מבינה שאין לי ממש סיכוי לנצח פה, שזו כרוניקה של מוות ידוע מראש. שאם הייתה דרך באמת להצליח אז ממציא השיטה כבר היה מקבל פרס נובל.

אולי רק הצלחות קטנות, שמחות קטנות, כמו להצליח להיות סלחנית כלפי עצמי לכמה רגעים, או לאהוב את עצמי לדקה עם כל השומן הזה עליי.

שמחות קטנות / מיכה שטרית ועמיר בניון
מילים ולחן: מיכה שטרית

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה
ואור גנוז בנשמת אפך
עמוק בלב, עיגולים של כאב
אתה שונא, אתה אוהב.

יהללו, יהללוך מלאכים
ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה
יהללו, יהללוך מלאכים
שמחות קטנות יאירו
כנצנוץ הכוכבים.

לחיי התמימים ודוברי האמת
וכל החיים את חייהם באמת
שזוכרים את השמש ונוגעים באור
שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.

יהללו, יהללוך מלאכים..

(מוקדש באהבה לאושיק ולצלעות)

>> מתוך הבלוג של ורד לב- יומנה של שמנה
צילום: Thinkstock photos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית marina 01/05/2011

    רק על עצמי ידעתי לספר
    http://www.shgiot.com/2011/03/%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%9F-%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90-%D7%A9%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%99%D7%98-%D7%A9%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A6%D7%A8/

  • תמונה אישית חיה סדן 07/05/2011

    ורד היקרה,
    קודם כל, לפי התמונה שלך את לא שמנה.
    חוץ מזה: אני בטוחה שאת מדהימה ומוצלחת בלי קשר למשקל שלך. לא יכול להיות שזה הקריטריון להצלחה בחיים. אני בטוחה שיש המון מימדים חשובים בהרבה שבהם את ממשת את עצמך. וזה נכון, לא כל האנשים זקוקים לאותה מידה של שליטה וכוח רצון כדי לשמור על המשקל, זה סתם מיתוס שהמציאו. אני חושבת שאת צודקת שצריך לאסוף הצלחות קטנות בחיים. זה נכון לא רק לתחום ההופעה החיצונית… :)
    אפשר לרזות, אבל הכי חשוב לא לשכוח שמראה זה רק מראה זה רק מראה…..
    זה לא בלתי אפשרי לשנות מראה מהקצה אל הקצה, אבל חשוב לזכור שהעבודה החשובה בחיים היא לא בתחום האוכל…:) למה אישה אינטליגנטית כמוך צריכה להרגיש שיש לה פחות ערך מאחרת רק בגלל שהאחרת יותר רזה? בכל מקרה, אני מאחלת לך שיקרה לך כל מה שתאחלי לעצמך.

בחזרה למעלה