מעבדות לחירות

באביב הזה אני מאחלת לעצמי ולכולנו לצאת מעבדות לחירות: החירות להיות מי שאנחנו, לפעול בדרך שבחרנו ולהפסיק לפחד

26/04/2011
ענת הראל קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» ענת הראל

בימים אלו אני תוהה ביני לביני: האם באמת יצאנו מעבדות לחרות? האם זה שאנחנו "עם חופשי בארצנו" הופך אותנו לאנשים חופשיים באמת? מה שמטריד אותי כרגע הוא דווקא המיקרו.  לא, לא המיקרו שאני בדיוק מחממת בתוכו עוד שניצל לילד אלא אחיו הקטן של המאקרו. זה שאומר שהחופש מתחיל מבפנים. החופש שמתחיל בקטן, בבטן, עובר דרך הלב ולפעמים מגיע גם לראש.

עבדים היינו

אנחנו חיים במדינה (עצמאית פחות או יותר). הפמיניזם שחרר אותנו, הנשים (טוב, אולי במקרה הזה יש יותר מדי יוצאות מן הכלל) החל מחובשות הרעלה ועד לסחר בנשים בעולם המערבי. אבל באופן כללי, על הנייר, אנחנו אנשים חופשיים, בעיקר במובן של חופש הבחירה- יש לנו החופש לבחור איך לחיות את חיינו ובכל זאת, רובנו כבולים, עבדים מבחירה.
אז את האביב הבא עלינו לטובה אני רוצה לקבל במשאלת יציאה מעבדות לחירות:

החירות לא לחשוב מה חושבים עלי

כמה מתוך המעשים שלנו מונעים מתוך כוונה לרצות את הסביבה או מתוך המחשבה: "מה יחשבו עלי?". אם תחשבו על זה טוב , תגיעו למסקנה שלא מעט!
לא מעט החלטות מתקבלות ממקום של ריצוי ההורים, החברים, בני הזוג. הדימוי העצמי שלנו נבנה ברובו ע"י הדרך בה הסביבה בוחנת אותנו. בודדים ויחידי סגולה מצליחים להתנהל בסינכרון מוחלט בין הלב לעשייה היומיומית, כל השאר נעים איפשהוא על הגרף של מה שאני מכנה "מספרי סיפורים", כלומר: אנחנו מספקים לסביבה את "גירסת האני שלנו" שלדעתנו מוכרת אותנו באופן הכי מוצלח. כל אחד מאיתנו עושה את זה במקומות אחרים בחיים ובמינונים שונים, כי כשאנחנו "מוכרים" לאחרים את המוצלחות שלנו אנחנו בעצם משכנעים גם את עצמנו שאנחנו כאלה. לכבוד האביב הנוכחי, אני מאחלת לנו חופש מהעמדת פנים. נדמה לי, שעדיף לכולנו מצב בו לא אוהבים אותנו בגלל מי שאנחנו מאשר שיאהבו אותנו בזכות מי שאנחנו לא!

החירות מייסורי מצפון

אני אלופה בהשתכשכות בבריכה העכורה של ייסורי המצפון. תמיד תהיה האופציה התיאורטית שיכולנו לבצע את העבודה טוב יותר, להיות הורים טובים יותר, חברים מתחשבים יותר, בני זוג משקיעים יותר. כל מחשבה קטנה ומייסרת שכזו מושכת אותנו עוד קצת למטה ומייצרת מרמור ותסכול מתמשכים. לכבוד האביב הנוכחי, אני מאחלת לנו שנוכל  לומר : "זה הכי טוב שאני יכול/ה ברגע זה, וזהו!". אין זה אומר שלא כדאי תמיד לשאוף להיות אנשים טובים יותר, על כל המשתמע מכך, אבל זה לא סותר את האפשרות שלנו לאהוב את עצמנו בכל רגע נתון וספציפי, גם אם ברגע שאחריו באמת נהיה טובים יותר.

החירות מהפחד

הפחד נועד במקור לשמור עלינו. אנחנו נולדים חסרי פחד ומרגע הלידה מתחילים באיסוף חוויות אשר חלקן מייצרות פחדים. אנחנו נכווים ולכן פוחדים מאש, נופלים ולכן פוחדים ממקומות גבוהים , ננטשים ולכן מפחדים להתאהב בכל פעם מחדש. אין תרופה בעולם שיכולה באמת לתקן לב שבור. זה נכון שאהבה גדולה יכולה לחבר מחדש את החתיכות אבל המקום של החיבורים, היכן שנמצא הדבק, תמיד יכאב  כשהפחד מתעורר. לצערי, אין שום תרופת פלא, מעבר להבנה שאין זה משנה כמה נשתדל לשמור על מרחק ביטחון - פרידה תשבור את ליבנו בכל פעם מחדש בין אם נתכונן אליה או לא. אז כבר עדיף לחיות כאילו אין מחר, לא? או כמילות השיר החביב עלי:
I'd rather hurt than feel nothing at all

באביב הנוכחי, אני מאחלת לכולנו שנאהב בלי פחד ועם כוונה גדולה כי רק ככה באמת נצליח להאיר מחדש את הפינות החשוכות.

>> מתוך הבלוג של ענת הראל



תגיות: ,

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה